במשכן לאמנות עין חרוד מוצגת כעת תערוכה מופלאה של אירה רייכוורגר (1951 – 2001). נפגשנו עם גליה בר אור, אוצרת ומנהלת כללית של המוזיאון.

וידאו: לנה ולאוניד זייגר. אפריל 2011.

וֵנוס מִיפָו

מרדכי גלדמן שוחח עם יאן ראוכוורגר

מג: נפגשתי השבוע בבית קפה עם ידידה מעולם התרבות והאמנות, אשה כבת ששים, וסיפרתי לה על ההכנות לתערוכה של אירה (אירינה רייכוורגר, 2001-1951) במוזיאון עין חרוד. היא הגיבה במהירות “איזה יופי, זה תיקון”. המילה תיקון שהגיחה ממנה בספונטניות הלמה במפתיע את המילה “תיקון” שהבהבה במחשבות שלי. כמעט קפצתי מהכסא. למה, לפי הבנתי, המילה “תיקון” כל כך שייכת לכאן? אני זוכר היטב את השנים האחרונות של אירה, שהזדמן לי להציץ עליהן יותר בגלל הקשר שלי אתך מאשר מתוך הקשר המצומצם שהיה ביני לבינה. מצבה הפיזי והפסיכולוגי היה קשה בשנים האלה — היא
כמעט חדלה ליצור, והידרדרה יותר ויותר, עד שלבסוף נפטרה כתוצאה מתאונה ביתית. זה היה סוף טרגי של אמנית מצוינת, שהתפעלתי ממנה מייד כשראיתי את יצירותיה בפעם הראשונה. כשסיפרת לי שאתה מכין תערוכה שתייצג את מיטב יצירתה — ראיתי בזה תיקון.
יר: אני חושב שהתערוכה מתקנת את המצב העכשווי — רבים לא מכירים כעת את היצירות של אירה,
ויש הרבה סיבות לזה. חשוב שיראו שוב, מחדש, את קורפוס העבודות שלה כדי שתתפוס את המקום שמגיע לה באמנות הישראלית, כדי שלא תיעלם מהזיכרון למרות שהגיעה להישגים אומנותיים מיוחדים במינם.
מג: אני מבין את התשובה שלך כך: בעיניך התיקון ההולם לסוף הטרגי שלה הוא הצגת יצירותיה
מחדש כדי לקבוע לה שוב מקום באמנות הישראלית.
יר: להראות שוב לציבור את היצירות שלה הוא ניסיון משמעותי לתיקון. אבל המילה “תיקון” נוגעת
גם לתיקון הפיזי שלהן. היצירות היו במצב גרוע במחסני הגלריות ונאלצתי להציל אותן, לעשות להן רסטורציה. הפסלים הגיעו ל”שעת האפס” שלהם והייתה סכנה שיאבדו לגמרי במחסנים או בארונות. הייתי צריך לאתר אותם, ולהכין אותם לתצוגה בתערוכה.
מג: הנה, המילים “טרגי” ו”תיקון” מקבלות משמעות נוספת, כי קרה משהו טרגי גם לעבודות של אירה,
לא רק לה.



יר: ידעתי שהיצירות נמצאות בגלריות שקנו אותן ושהן לא שמורות שם בקופסאות פרספקס וגם לא מוצבות על בסיסיהן. בשעתו, אירה ואני לא חשבנו הרבה על שימור העבודות שלה. והנה עוד בחייו של הוראס ריכטר, הבעלים של גלריה ריכטר היפואית, שהיה האספן הבלעדי של היצירות של אירה, התקשרה אלי הפסלת אילנה גור שגרה בשכנותו, ובקשה שאעזור לה להציב פסל של אירה שהיה מורכב משתי דמויות. היא לא ידעה איך להציג אותן במוזיאון שלה. בהצגת הפסל היא התכוונה לעשות מחווה לאירה, כי תמיד אהבה מאוד את היצירות שלה, אבל היא לא הצליחה להבין איך צריך להעמיד את הדמויות. אמרתי לעצמי שאם פסלת כאילנה גור לא יודעת להציב את הפסל, אף אחד לא ידע איך להעמיד
את היצירות שנמצאות בגלריות כשהן ארוזות בצורה די גרועה. מוטי, הבן של אירה ושלי, צילם את היצירות במחסנים. כאב הלב לראות את מצבן. הרגשתי שהיה עוול בכך שיצירותיה של אירה לא נחשפו די הצורך לקהל העכשווי. חשבתי שאם לא אקח לידיי את הצגת היצירות שלה, היא תיעלם כאילו כל חייה לא היו.
קרא עוד>