תערוכה של יוליה שולמן נפתחה ב- 2 לינואר בשעה 19:00, בבית אות המוצר (דרך חברון 12, ירושלים).

……………………………………………………………………………………………………………………………………………

סיטואציות (מצבי תודעה) של יוליה שולמן

ליאוניד לרנר

ציור אקספרסיבי –ז’אנר אמנותי ידוע ומוכר : דיוקנאות, דמויות בתוך הנוף או בתוך החדר. צבעים נקיים הקופצים לעין, קווים חדים שכאילו חותכים את הבד, נגיעות מכחול קצובות ועצבניות. במבט ראשון זה נראה כמו עוד יצירת אמנות איכותית וקצבית, האמן מצליף בצופה ולא חושב על הרושם שמותירה עבודתו.
למעשה, עבודותיה של יוליה שולמן מגלים טפח ומכסים טפחיים. החבוי עולה על הגלוי. ראשית כל , אלה אינם סתם ציורים: – כל אחד מהם הוא מעין השתקפות של סיטואציות רוחניות בעולמה הפנימי של הציירת. סיטואציות אלו הן תמיד “מצבי גבול” בהם מגיע המתח הרגשי – חשיבתי הנובע הן מאירועים ממשיים או, לחילופין, מחוויות פנימיות . אלו הן תגובות ישירות או זיכרונות התובעים לפלס את דרכם ליצירתה של האמנית.

בעבודותיה נוכחת “הארה קיומית”, זאת הארה המתלווה תדיר לחוויה הרוחנית. האמן מנסה להחזיק אותה בתודעתו בתהליך היצירה, הוא מזדרז, עליו להספיק ולהניח על הבד את כתמי הצבע והקווים כל עוד זיכרון ההארה נשמר בתודעה. וזה מסביר את האקספרסיביות שנדמית במבט ראשון כמשהו שנעשה כלאחר יד ובאופן קטוע. הרגע הראשון בהולדת היצירה, הדחף הקמאי ליצור יש מאין– זו תחילתה של התמונה, נקודת מגוז, סביבה נבנית כל הקומפוזיציה: זו נקודת מפתח של “הארה” ושל סיטואציית הקצה – מכאן מתגבש הדימוי.
צופה הניחן בראיה מעמיקה יכול מיד להבחין ב PUNCTUM, אותה נקודה ראשונית ממנה צומחת העלילה. ברגע שאימפולס (הדחף) הראשוני לובש את צורתו על הבד, כאשר האמן נותן ביטוי לחוויה שלו- אזי מתחיל הציור, החיים של התמונה –הוספת פרטי עלילה או קו. התוספת יכולה להיות מזערית אם הסיטואציה היא נהירה ומשמחת או יכולה להיראות מורכבת יותר אם הסיטואציה נובעת מכובד ומועקה.
הקומפוזיציה מורכבת ממספר אלמנטים -בכל תמונה מתגלות כמה תבניות סגורות שנשמעות לאותו רעיון ראשוני, גם אם לא תמיד אחיד וטומן בחובה ניגודים, זו עדיין מערכת סגורה אחת, בעלת מבנה אחיד וברור. כך שמרכז התמונה אינו נוצר בזכות צבעוניות ו/או קומפוזיציה אלה מתוקף אותו הדחף הראשוני שהוא לב ליבה של התמונה , הוא זה המעניק לה נופך דרמטי.
יצירות אקספרסיביות ניכרות לעיתים לפי זוויתיות וחוסר רצף הגיוני, בתחושה מדומה של העדר גימור. וזה גם מובן: הכל גלום בתוך “מצבי הקצה” . הצייר יכול לעצור בזמן, אך אינו מעוניין בכך או שאינו רוצה . הוא מעדיף להניח בצד, למחוק, לטשטש את הרושם הנקי. וכתוצאה מכך ניבטת אלינו סיטואציה קיומית ללא עריכה או ליטוש. זה מצב שאינו סובל את ה- UPDATE .
הרושם הנקי הראשוני שחווה הצייר נלקח מהחיים, הוא פיגורטיבי. המצב הראשוני – מוכוון אובייקט ואובייקטיבי. שולמן אינה מעוניינת או שמא חוששת לעצב את “ההארה הקיומית ” שלה על ידי סמלים מופשטים, וגם אין ביכולתה לתת ממשות של חפץ לתחושות המתעוררות בקרבה – יותר מדי פרטים , לוקח יותר מדי זמן. לכן היא עושה גימור של הבד בעזרת קווים, תוחמת חללים בקווקווים , לעיתים גם לא ממש מוקפדים. קווים אלו הם התפר המחבר בין הארה לבין החוויה עצמה המועברת ישירות אל הבד. הם משמשים גם ככלי הרגעה כי הקווים בכוחם להרפות את המתח של החלל הריק והם גם משלימים את הצורה.
בכל תמונה קיימת מעין “נקודת ליקוט” – דמות מפתח , נקודת הכובד של הסיטואציה. הדמות, חלק מהגוף (הפנים) מעובדים בדייקנות רבה יותר, בהתכוונות מועצמת, ואף בתשוקה. כל השאר – רקע. הסיטואציה מסומלת בקצרה, אך תמיד נשאר הטעם של עוד (אחרית דבר) ויש לעשות עם זה משהו, להפוך לרעשים אבסטרקטיים, לכאוס של קווים, לרשתות, לכתמי צבע ולמשיכות מכחול…. מאוד קשה לסיים את הציור בבד אחד. על כן הדהודי הרשמים והתחושות נפרשים על הבד כקטעים אבסטרקטיים.
יוליה שולמן היא בעלת יכולת לחוות התרשמות טבעית חדה ובהירה מאוד. לעיני הצופה מתגלה מסמך, שיכתוב של המעשה ששומר על ריחוק מסוים אך בה בעת מעורר בלב הצופה יכולת הזדהות יוצאת דופן.