תערוכת יחיד של לאוניד זייגר The Wandering Jerusalem נפתחה בגלריה הירושלמית אגריפס 12 ב- 8 לאפריל. טקסט: אירנה גורדון. בתערוכה מוצגות עבודות שמן על בד, רישומים, וידאו. נעילה: 4 למאי.

……………………………………………………………………………………………………………………………………………

רוחות הרפאים של האמנות / אירנה גורדון

בעבודת הווידאו The Wandering Jerusalem נראה ציור על בד ארוך נישא על כתפיהן של מספר דמויות כשהן צועדות ברחבי ירושלים, בין רחובותיה הצרים, ממרכז העיר, דרך המדשאות הירוקות של גן העצמאות לכיוונו של שטח פתוח, מדברי באופיו. מראה הדמויות – פניהן, שׂערן, כפות רגליהן המבצבצות מבעד לבד, האופן שבו הן נושאות את הציור בהליכתן המדודה – מבקש להדהד את ישו ואת הליכתו בוויה דולורוזה, הליכה המשוחזרת שוב ושוב באקט פרפורמטיבי־איקוני על ידי הצליינים המבקרים שנה אחר שנה זה דורי דורות בירושלים העתיקה. על הבד מצוירת מעין עיר המורכבת מסימנים נרטיביים וצורניים־מופשטים ומשלבת אלמנטים עתיקים וחדשים. רוב שטחי הבד לבנים, ועם זאת אנו מבחינים בייצוג של עיר כלשהי, כנראה ירושלים. קיימת לא קיימת. סימניה נעים בבד הנישא על כתפיים.

האמנות נישאת במרחב הפיזי של העיר והופכת לישות קיימת החודרת אל תוך המציאות ומשוטטת בתוכה, ואילו העיר היא המדומיינת, המיוצגת. האמן נושא את פעולת האמנות כפעולה של הקרבה עצמית, ומבקש לבחון את היחס בין האמנות לחיים בקוראו תיגר על ההפרדה ביניהם. איטאלו קאלווינו מתאר בספר “הערים הסמויות מעין” את העיר זוביידה, שנולדה בעקבות חלום של אנשים שונים ובו נראית אישה רצה באישון ליל בעיר לא ידועה. בהתווֹתם את הרחובות ניסו בעלי החלום לשחזר את מסלול בריחתה, את עקבותיה. אט אט נשכח החלום, ואנשים אחרים, שגם אותם פקד אותו החלום, הגיעו אל העיר. אלו המשיכו ושינו אותה בניסיונם החוזר לשחזר את מסלול הבריחה של האישה. המתיישבים הראשונים בעיר כבר לא הצליחו להבין מה מושך את האנשים החדשים אל זוביידה, “העיר המכוערת הזאת, המלכודת הזאת”.

מהו היחס בין ממשות לייצוג החזותי שלה, ועד כמה ייצוג זה תלוי בעמדת הצפייה ובמצב התודעתי? ציוריו של זייגר, בעיקר שתי העבודות הגדולות Anthropomorphic Cosmos ו- Quadriptych in Terracotta, עוסקות בשאלות אלה באמצעות משטחים לבנים ורוחות רפאים של דמויות. העבודות מורכבות מפעולות של סימון ומחיקה, בריאה והריסה, ריבוד וגילוי, ומדמות את האופן שבו הזמן הטבעי נותן את אותותיו במציאות דרך תהליכים של דהייה, קילוף וחשיפה של שכבות ביצירות האמנות עצמן. הציור כאן מציע את ההעדר, את החסר, ובכך למעשה מציע את העולם כולו, את ההווה הפרוזאי עם העבר ההרואי, הפונה אל עבר העתיד הטרנסצנדנטי. הציור האנכי, Anthropomorphic Cosmos , נראה כמעין ויטראז’ ובו דמות של קדוש, המזכירה ציורי קיר כנסייתיים של איקונות ביזנטיות ורוסיות או עיטורים ימי־ביניימיים או רנסנסיים אלגוריים שהופיעו בספרים ועל שטיחים ושילבו תבניות של צמחים עם אלמנטים סימבוליים, דתיים וחילוניים אשר התאפיינו בזרימה מתמשכת ללא נקודת התחלה או סיום. הציור מוצע כאן כמעבדה אלכימית של ימי־הביניים. אלא שבה בעת שפתו מופשטת ומגדירה מחדש יחסי צורה־מרחב־צבע מתוך הסתכלות עכשווית על הגדרות המודרניזם. במידה רבה נדברת שפת הציור של זייגר עם עבודותיו המוקדמות של קאזימיר מלביץ’ ועם היצירות התאטרליות של אוסקר שלמר, אשר עסקו במונחי מרחב וצורה כשגוף האדם במוקד הקומפוזיציה. דבריו של ולטר גרופיוס, מייסד הבאוהאוס, כי “אם נכון הוא כי המחשבה יכולה לשנות את הגוף, אזי, באופן דומה, נכון הוא שסטרוקטורות יכולות לשנות את המחשבה” משקפים הן את המערך המודרניסטי והן את זה הקבליסטי, המצויים בעבודותיו של זייגר.

סדרת הציורים הקטנים המוצגת לצד הציורים הגדולים, מהווה בהקשר זה מעין חקירות ווריאציות על יחסי צורה־צבע ופיגורטיבי־מופשט, המזמנים שחרור וצלילה אל תוך עצם חוויית הציור. הציור הוא מעין הירוגליף – סימן חזותי הפתוח לריבוי משמעויות ופרשנויות. זייגר: “הציור הוא מודל שדרכו אני מבין מהו האני ומהו העולם ומהם היחסים ביניהם. מה זה אומר להיות חי, שכן העולם הפנימי שלנו עשיר ומורכב בהרבה ממה שאנו מסוגלים להתוודע לו. השחרור מעריצות ההיגיון ומגיבוש דעה בלתי פוסק מרחיב את גבולות התפיסה ומאפשר להיחשף לעולמות אין־סופיים”. חוקרי והוגי התפיסה של המפנה החזותי, ביניהם ז’ורז’ דידי-הוברמן, הנס בלטינג ודיוויד פרידברג, עוסקים בדימוי כחוויה של הצייר, השבה ומתעוררת בצופה, כאשר עבודת האמנות היא ישות אקטיבית המייצרת את משמעותה שלה. הדימוי יכול “לשבור” את הזמן, שכן המפגש עמו חי ומתרחש בהווה ללא תלות בזמן שנוצר בו, ופעולת הציור עצמה היא אלגוריה על הרוחני ההופך לחומרי.

העבודה Quadriptych in Terracotta מתחלקת לשמונה ריבועים במעין גיאומטריה מאגית, כמו ריבוע הקסם או הפאון בתחריט “מלנכוליה” של אלברכט דירר, ומציעה את הציור כמרחב להבנת העצמי והעולם כאשר המדע או הפסבדו־מדע אחזו היטב במחשבת האמנות וההיפך. זהו ציור רב שכבתי, המורכב מרובדי צבע שקופים ומחוקים וכאלה שנוצרו מחדש, ומתוכם עולים עקבות והדים לקשת רחבה של מקורות השראה: מ”קרב האנשים העירומים” (1475-1465), פיתוח הנחושת של אנטוניו פולאיולו, דרך המתווה ל”קרב אנגיארי” (1506-1503) של ליאונרדו דה וינצ’י ועד לסצנות הרואיות של הריאליזם הסוציאליסטי – כמו בציורו של אלכסנדר דיינקה “ההגנה על סבסטופול” (1942). אלה משולבים ברמזים מיניים, מוטיבים מיתולוגיים, מפלצות קדמוניות ואלמנטים ימי־ביניימיים. אלא שכמו האיקונות הדהויות, שיד המקרה, הטבע והזמן הותירו עליהן את סימנם, בקדמת הציור שולטות דמויות מחוקות, לבנות, וברקע יש גם חוסרים וחלקים שאינם מתחברים. במבט ראשון נראה ההעדר בלבד, ורק התבוננות ממושכת מציפה ומעלה את הריבוי כולו. הציור מבקש מהמתבונן להשתחרר מכל מה שהוא יודע או מצפה על מנת לפתח ראייה דינמית, קדמונית ומהפכנית בו בזמן, דרמטית ופרודית, היוצרת לרגע אחד סדר בעולם ובמשנהו פותחת חלון אל מבוך נוסף, אל הצפה של אפשרויות אחרות.

מרץ 2015