כשראיתי את ליסבון מחומות המצודה סאו-ג’ורג’י ביום הראשון לחופשה שלנו, חשבתי שכך, בחלומותי, תיארתי לעצמי את העיר האידאלית לחיות בה. שבוע לאחר מכן, כשהגענו לפורטו, החלטתי שכעת זו העיר האהובה עלי. לא רק בפורטוגל, בכלל.

הן ליסבון והן פורטו – ערים על גבעות עם מדרונות תלולים. בדומה לברצלונה, הרחובות הראשיים של שתי הערים מובילים למים, אך לא לים אלא לנהר, שבמרחק לא גדול הופך לאוקינוס.
השילוב הזה של עיר הררית ושני יסודות המים – האחד נהר חלק ושקט והשני אוקיינוס רועש וגועש – יצרו עבורי את הרגשת ההרמוניה של מקום שמתחשק להיות בו…

גגות רעפים, אריחים מאויירים על קירות הבתים, מרפסות עמוסות בכביסה צבעונית, מעברים צרים ושדרות עם עצי שקמה, מדרכות מרוצפות בשני צבעים – כל אלה מזכירים סוג של ציור קיטש בורגני. מפליא כמה שהפורטוגזים משמרים בהקפדה את המראה העתיק של הערים: שלטים, עיצוב פנים של חנויות קטנות, בתי קפה. במרכז העיר חזיתות הבניינים והגגות לא הושחתו בשלטי חוצות וצבעי נאון, גרפיטי בהסכמה הדדית של העירייה והאמנים – רק במתחמים מסוימים, כך שאינם פוגעים בחזות ההיסטורית של העיר (למה, למה זה לא יכול להיות כך אצלנו בירושלים??). אפילו הרובעים העתיקים והעניים של ליסבון ופורטו בנויים בצורה כזו שכל רחובות הצרים והמדרגות מובילים לאנשהו – כלומר אין את הסמטאות ללא מוצא והחצרות הסגורות – “בורות” – כמו באודסה או בסנט פטרסבורג.

אינני מכיר מוזיאונים בעלי שם עולמי בפורטוגל, אך ישנם אתרים מעניינים ביותר מבחינה אדריכלית והסטורית, כמו למשל המנזר דוס ז’רונימוש בליסבון וארמונות סינטרה, בהם כדאי ללא ספק לבקר. אגב, ליד המנזר ישנה מאפייה מפורסמת שמתמחה בעוגות קטנות ממולאות בקרם פטיסייר. הן נאפות על-פי מתכון עתיק ושמור היטב, ואומרים שבמקום נמכרות יותר מעשרת אלפים עוגות כאלה ביום!
פורטוגל – גן עדן גסטרונומי לתיירים, ובפרט לחובבי הדגים ופירות הים. יש לציין שהמחירים לאלכוהול במסעדות לא גבוהים בהרבה מהמחירים בחנויות – עובדה משמחת ביותר, תסכימו איתי. אינני חובב יין מתוק מחוזק, אך אי אפשר שלא להזכיר את הגאווה המקומית, המוצר הפורטוגזי הידוע ביותר מזה מאות שנים – הפורט. מספר חנויות היין ומקומות לטעימת יין אדיר. ביקרנו באחד מהם. העדפנו, בכל זאת, לשתות במסעדות את “יין הבית” – אדום יבש, באיכות לא רעה בכלל.

לדאבוננו, שווקי מזון שבהם אנחנו אוהבים לבקר בכל רחבי העולם, עברו תהפוכות גדולות, משלא עמדו בתחרות עם הסופרמרקטים. הדוכנים תופסים כיום רק חלק קטן משטח השוק, והיתר אוכלס במסעדות למיניהן (כנראה כך יראה בעתיד הלא רחוק גם השוק שלנו, מחנה יהודה הירושלמי). ובכל זאת, היינו קונים בשוק סרדינים טריים, דגי צנינית ושרימפס, ומבשלים בעצמנו.

מעניין שעם כל השפע של דגים טריים, את סוג מונת הדג הפפולרי ביותר מכינים מ”בקליאווה” – דג שיבוט יבש ומושרה במלח, שמקורו בים הצפוני, הרחק מחופי פורטוגל. אולי זה קשור איכשהו לעובדה שדגים ובשר כאלה, שהומחלו עד כלותם, הימאים היו לוקחים איתם למסעות, לפני מאות שנים, בעידן התגליות הגדולות. עצם התופעה של פורטוגל – בשגשוג חסר התקדים של המאה ה- 16 והידרדרות כלכלית מהירה לאחר מכן, מדינה שלא הצליחה לשוב אל ימי הזוהר של פעם. בדרמה זו ואלה שבאו אחריה – מקורות תרבות הפאדו, עם הנימה המלנכולית ו”סאודדה” – נוסטלגיה כלפי משהו שאבד לעד. השירים הללו עוסקים בעיקר במוות, ואם באהבה – אז אהבה לעם, למולדת, לעבר.

העיירה מונסנטו עומדת על מדרון של גבעה גבוהה. בתי אבן בין סלעי ענק מעוגלים. השכרנו דירת-חדר-מערה, דחוסה בין שני סלעי גרניט אדירים. בראש הגבעה – מצודה שנשתמרה היטב, בבאר שלה תמיד יש מים. הרומאים בזמנו ראו בתופעה הגיאולוגית הזו נס של ממש, מכאן שם המקום – “ההר הקדוש”, מונסנטו. בפועל המים חודרים איכשהו דרך מאגרים תת קרקעיים מכיוון הר שכן – סיירה דה אשטרלה. באיזור שלו, עד תחילת המאה ה- 16 (כלומר עד לגירוש היהודים), היו ישובים יהודיים רבים.

המסע שלנו לעיירה שכנה אידניה-אה-ווליה, שגם ידוע בשרידים מימי תרבויות עתיקות – קלטים, רומאים, ויזיגותים. בכמה שעות הליכה בדרכי אפר וישירות דרך השדות, לא פגשנו ולו אדם אחד. אנטוניו – הבעלים של דירת המגורים שלנו – סיפר שבימי ילדותו, אנשים עבדו בשדות. כיום באיזור מונסנטו מגדלים בעיקר בהמות, וכן את אלון-השעם, שניתן להסיר את קליפתו אחת לתשע שנים (רוב השעם בעולם בא מפורטוגל). בכלל, כמחצית אוכלוסיית המדינה מתגוררים בפורטו וליסבון. רבים עוזבים לחפש פרנסה במדינות אחרות באירופה, אחר כך חוזרים לאיזורים אלו ובונים בכסף שהרוויחו בית קיץ, לבלות את החופשות במולדת. במונסנטו, שפעם חיו בה כאלפיים איש, נותרו היום רק 80 תושבים. בגן ילדים שמשמש כמה כפרים – שבעה חניכים.

בילינו שלושה ימים בפניש – עיירת דייגים על שפת האוקיינוס. משני צדיו של הצוק שעליו נמצאת פניש, משתרעים חופים ארוכים, הידועים מאוד בקרב גולשי הגלים בעולם. בשיא הקיץ, טמפרטורת המים 15 מעלות. פניש עצמה היא אוסף בניינים חסרי אופי, שעל החזיתות שלהם אריחי קרמיקה עם קדושים קתוליים – קיטש שלא יתואר… אחרי עשר בלילה העיירה שובקת חיים.

לסיכום חייבים לציין שאומנם הרשמים התיירותיים שלנו “ורודים” ויפים, אך הבנו משיחות עם מקומיים שלמרות האווירה הכללית שהיא מאוד חיובית וסבלנית, החיים בפורטוגל לא קלים בכלל. הכלכלה על גבול חדלות פרעון מזה שנים, כך שהממשלה נוקטת במדיניות צנע – מקצצת תקציב ומעלה מיסים באופן בלתי פוסק. בהשוואה לישראל, לנו כתיירים הכל נראה זול, אך לתושבים המקומיים עלות המחיה, ובפרט מגורים, חשמל, תחבורה, גבוהה מאוד ביחס לשכר. למשל, גובה האגרה לנסיעה באוטוסטרדה מליסבון למונסנטו וחזרה (כשלוש שעות נסיעה בכל כיוון) – כ- 40 אירו, בנוסף לדלק שמחירו כמו בישראל. אנחנו רוצים להאמין שפורטוגל תימנע מ”התסריט היווני”.

לאוניד זייגר
אוגוסט 2015