לאוניד זייגר. “אביר, גבירה, דרקון”

תערוכת יחיד של לאוניד זייגר “אביר, גבירה, דרקון” נפתחה בגלריה הירושלמית אגריפס 12 ב- 16 ליוני. טקסט: טלי בן נון. בתערוכה מוצגות עבודות שמן על בד, רישומים, צבעי מים. נעילה: 11 ליולי.


במוקד התערוכה: “אביר, גבירה, דרקון”, ניצבים שלושה ציורים מונומנטאליים. אלו, מכניסים את הצופה לזירה המעוררת שאלות על טבע האדם, על קונפליקטים רגשיים ועל ההיסטוריה של הציור.

גם בתערוכה זו, ממשיך ליאוניד זייגר, בדרכו שלו, לבחון סוגיות מהותיות הנוגעות למקומם של הצייר והציור באמנות העכשווית. בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום, כל ציור הוא תהליך של פרימה, פירוק, הרכבה, חיפוש והיסוס. הפעם בחר זייגר לגעת בשאלות פנים-ציוריות עקרוניות המתמודדות עם גוף ופורטרט, ובמובן מסוים מחזיר את הדיון בגוף אל הגבול הדק המפריד בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם. כל אחד מהציורים בתערוכה הוא אובייקט דחוס ומרוכז המבטא, באמצעות צבע וצורה, זיכרון פרטי או רגע חולף.

9

בדומה למאבק הבראשיתי-אוניברסאלי המתחולל באפוסים המיתולוגיים והתנ”כיים – בין טוב לרע, בין אור לחושך, בין סדר לכאוס, בין רגש לשכל, בין נשיות לגבריות – גם בציוריו של זייגר מתחולל יום יום מאבק בין היסודות הציוריים על ברכיהם התחנך באקדמיה לאמנות ברוסיה לבין מגמות עכשוויות באמנות. כדי להימנע מקלישאות ציוריות ותרבותיות, מתרחק זייגר מאמנות נטורליסטית “יפה” ויוצר ציור פיגורטיבי ה”מתנהג” כמו ציור מופשט. בתערוכה זו, יותר מבעבר, הוא מאמץ טקטיקות ציוריות שהיו מקובלות בימי הביניים וברנסאנס המוקדם, כאשר ייחסו ממשות למושגים מופשטים. ציירים כמו ג’וטו, מזאצ’ו או הרונימוס בוש, העבירו מסרים ותכנים דתיים, חברתיים, מוסריים ורוחניים באמצעות אלגוריות ומוטיבים סימבוליים.

5


המציאות המקומית בתוכה חי ויוצר זייגר, הופכת בציוריו לעולם פרטי עם מיתולוגיה אישית שאין לה אחיזה ממשית במציאות. המרחב שהוא יוצר בעבודותיו מאפשר לו להימלט למקום פנטסטי, כאשר הפעולה הציורית, המדיטטיבית במובן מסוים, יוצרת מעין גשר בין התרבות הרוסית לתרבות הישראלית, בין האמנות המודרניסטית לאמנות העכשווית, בין המדומיין לקונקרטי. מתחת לפני השטח, מסגירים הציורים גדולי הממדים שרידים של תהליך ארוך ומפותל של חיפוש, שיש בו במידה רבה גם משחק וקריצת עין. זייגר מגלה את עקבות הגריד הפנימי של הציור וכך חושף את האופן שבו הציור בונה את עצמו, שלב אחר שלב. לצד הציורים מוצג קומץ מובחר של סקיצות (מתוך מאגר גדול של רישומי הכנה), החושף את מה שמבקש להיבנות, לקרום עור וגידים.

ציוריו של זייגר בנויים על פרדוקסים חזותיים ועל המשמעת השוררת ביניהם, ואלו מייצגים באופן מהימן את המציאות הפנימית הגועשת ומרובת הסתירות, שבה רגעי זיכרון ותשוקה מתלכדים עם מאורעות יומיומיים, ומתערבלים זה בזה.

בשניים מתוך שלושת הציורים שלפנינו, מציג האמן את עצמו ואת אשתו כדמויות איקוניות המייצגות חיבור אבסורדי בין השפעות רנסאנסיות לבין קולנוע עתידני ופופולרי. הדמויות “מרחפות” במרכז מעוין גדול הנתלה על זווית. דיוקן הגבר ודיוקן האישה הופכים לייצוגים סימבוליים של “טבע דומם”, המכיל בתוכו את המתח הפנימי של החי המשתנה, הרוגש, המאמין שעודנו חי, אך קפא כדי להיכנס לעולם הנצח של הציור.

2


האיכות האינטימית של ציוריו אינה תולדה של יחסי המבט שבין הצופה לדמויות המצוירות בהם, אלא של היחסים הנרקמים בין הדמות לבין החלל בתוכו היא נוצרת, ההופכים את הצפייה למין הצצה לתוך גנים סודיים של זיכרון, פנטזיות, חרדות ורגעי שלווה, צללים ואורות. על אף החוסן הפנימי והרציונאליות שהדימוי הציורי מפגין, זייגר חושף את נקודות התורפה שלו, רגעים של עייפות או חולשה נעדרי פאתוס.

אשת האמן הופכת לדמות ביונית המזכירה ביופייה את ליה, הנסיכה ממלחמת הכוכבים. היא מישירה מבט ללא שמץ מבוכה. הגוף הלבן כמו שיש מרחף בתוך “אקווריום” סוריאליסטי המשובץ ספק דגים ספק פאלוסים. העיסוק במודל עירום נשי, שזכה לפרשנויות וביטויים רבים כל כך בתולדות האמנות, מהעת העתיקה ועד לתרבות הפופ של ימינו – מקבל כאן ביטוי מגחך ואירוני על נושא המודליסטיות שהעסיק את חקר תולדות האמנות לאורך השנים. זייגר רוצה שנחשוב על “אולימפיה” של מאנה, או אפילו על צילום ארוטי מהמאה ה- 19, אבל בוחר “לנקות” את העירום הנשי מפרטים אנטומיים, בעיקר כדי לשמור מרחק ביקורתי מהקלישאות המכוננות את יחסי המבט בין הצופה לעירום הנשי.

7

גם דמותו של האביר, דיוקן עצמי של האמן, מחצינה ייצוג של גבריות “שבלונית”. חנוט בתוך שריון קשקשים מגושם, האביר, שידו אוחזת בחנית ארוכה המזכירה חרב אור, כורע ברך במחווה אבירית, בעוד הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. על רקע נוף המייצג קולאז’ של אפיונים גיאוגרפיים שונים, “מדביק” האמן את עצמו כגיבור-על הנלחם על ממלכתו או על ליבה של אהובתו. כוחות היקום מתלכדים לכדי כדור אור בעל יכולות מאגיות, מעין גלקסיה או מנדלה המעניקה ליקום את תנועתו המחזורית והשלמה.

על פי התפיסה שרווחה בימי הביניים, הושתת רעיון האבירות על שני כוחות דומיננטיים: היסוד הדרמטי והיסוד הארוטי. האביר ייצג את יצר הלחימה, שלעולם יהיה תלוי באהבה כמקור לתשוקה החוזרת ומתחדשת שוב ושוב. כך כתב ויוהאן הויזנחה בספרו בסתיו ימי הביניים: “האביר וגבירתו, רוצה לומר הגיבור המשרת למען אהבה, זה המוטיב הראש והראשון שאינו משתנה, שממנו יוצא תמיד הדמיון הארוטי. הרי זו חושניות שנתגלגלה בערגה להקרבה עצמית, ברצונו של הזכר להפגין אומץ-לבו, להסתכן, להיות חזק, לסבול ולזוב דם לעיני גבירתו-שאהבה- נפשו”. (עמוד61)

6


הציור השלישי נוקט במכניזם ציורי שונה, גם בגלל הפורמט האליפטי, אך בעיקר בגלל שזייגר מציב את הצופים מול סצינה ישירה ותיאטרלית – בעילת אישה על ידי לטאה דינוזאורית. זייגר שואב השראה ממסורות מוקדמות של איור משלים מימי הביניים – הוא מעניק ללטאה כוחות מיתיים-סימבוליים ומשתמש בטכניקה של האנשת חיות הנפוצה בהם.

אותה לטאה שזנבה רק הציץ במרומז בציור האביר, מופיעה כעת במלוא אונה, כשהיא רוכנת מעל גוף אישה. כדי “למתן” את הסיטואציה בעלת האופי הפורנוגרפי-מיתי, מקיף זייגר את הסצנה במסגרת אליפטית, המזכירה צילום ארכיוני או מפת-עולם ישנה. הדינמיקה הנוצרת בתוך הסצנה – בין גוף החיה לגוף האישה, בין המשטח המלבני לאליפטיות של הדימוי – דומה בתנועתה המעגלית לסמל האוניברסאלי ין ויאנג, המעניק לשני הקטבים יחסיות וניגודים.

לדימוי הברוטלי מוענק קצב מוסיקלי בזכות האופן שבו זייגר מטפל בחוליות של שלד הלטאה, כאילו היו קלידים של פסנתר או גלגל שיניים הנמצא בתנועה סיבובית מתמדת. אותה מכניות המאפיינת את הציור המוקפד של החוליות והצלעות, נוכחת גם באקט עצמו – במפגש בין אישה לאובייקט מכני-חייתי. הלטאה הופכת לנגד עינינו לא רק ליצור אגרסיבי הבועל גוף אישה, אלא גם למושא מחקר פיזיונומי ואנטומי המהדהד לרגעים את האסתטיקה הקרה, המנוכרת והסטרילית של דמיאן הירסט.

4

כשזייגר מצייר את עצמו כאביר לוחם, או את אשתו כמודל של תשוקה מאופקת, הוא מודע היטב למניפולציה העכשווית שהוא מפעיל על אידיאות רומנטיות וקלאסיות. דבר בעבודותיו אינו מקרי. הוא רוקם קשרים קומפוזיציוניים, צבעוניים ותמטיים בין שלושת הציורים, מודע לסכנות הבנאליה באותה מידה שהוא משתוקק לגעת בה. המתח ניזון מהקונפליקט הפנים-ציורי בין הפיגורטיבי למופשט, בין הריאליסטי לאשלייתי.

“התחפשות” האמן ואשתו למעין גיבורי-על מיתולוגיים לצד האנשת היצר החייתי שגלום בטבע האדם, מאפשרת לזייגר להתרחק מהמציאות המכאיבה והפגומה. המעבר בין הציורים המונומנטאליים לבין הרישומים האינטימיים, הקטנים והמהירים, הוא כמו המעבר בין ה”עור” – פני השטח של הציור, לבין גילוי הקרביים – השלד של הציור, המבנה הפנימי עליו יושבת הקונסטרוקציה.

מוות, אהבה, יצרים או כוחות אוניברסאליים מצליחים להתרחק מפרשנות גבוהה ולהיוותר בתחומי הפנים והחוץ המיידיים, היומיומיים. דרך הנגיעה בפנטסטי, מתבטלות המחיצות בין הרציונאלי לאמוציונאלי, בין אלימות, דקדנט ויופי.

טלי בן נון
מאי 2016



10

Оставьте ваш комментарий

Поля отмеченные * обязательны для заполнения

:
*

*

Сайт оптимально работает в: Internet Explorer 8.0, Mozilla Firefox 3.6, Google Chrome, Safari 4.0. Если у вас старая версия браузера, вы можете скачать новую на сайте производителя бесплатно.