תערוכת יחיד של יאן ראוכוורגר נפתחה ב- 17 למרץ בגלריה Zemack Contemporary Art. נפגשנו עם יאן בסטודיו שלו.


וידאו: לנה ולאוניד זייגר

יאן, שלום! תודה שהסכמת להתארח באתר Art-in-process.

האתר שלנו הוא סוג של מועדון מקצועי / חברתי, במה לשיח לא פורמאלי בין אמנים, לפעמים מקצועי גרידא, לפעמים אישי, ולפעמים גם התנגשות של דעות וזוויות ראייה שונות. בכותרת הפרויקט Art-in-processטמון אחד הנושאים המרכזיים שבהם אנו עוסקים – תהליך העבודה, ה”מטבח” של האמן.

יאן, האם אתה מנהל “קטלוג” של היצירות שלך? יש לך הערכה כמה בסה”כ עבודות יש לך?

יצרתי הרבה עבודות, לא ספרתי. לפני 25 שנה לערך, התחלתי לצלם את העבודות. התהליך הזה חשוב – לדעת מה עשית ולאן אתה הולך. הצורך להבין, הוא בא עם השנים. אני חושב שרק בגיל 45 בערך, התחלתי לצלם, וגם – ציורי שמן, לא התייחסתי יותר מדי לעבודות על נייר– אין לזה סוף. חוץ מזה, דברים שעשיתי בעבר, אפילו אתמול או שלשום, אין להם חשיבות גדולה בשבילי, אני כולי בדברים החדשים. אני יכול לבחון ולהעריך מה יותר מוצלח ומה פחות, תמיד יש לי ביקורת, אך עבודה חדשה תמיד לוקחת אותי קדימה ואקטואליה שלה מזיזה הצידה את מה שעשיתי קודם לכן.

לא קורה שאתה חוזר לעבודה קודמת, כי נניח לא הסתכלת עליה חודשיים או שנתיים, ופתאום אתה מתחיל לעבוד עליה מחדש?

זה יכול לקרות. חשוב להבין משהו בסיסי: תמונות יפות כבר עשו בעולם, ואין צורך שאנחנו נעשה תמונות יפות. בשבילי ציור זה החיים, זה לא תעשיית ציורים. יש המון מוזיאונים ומחסנים, מלאים תמונות שאף אחד לא רואה, זה בית קברות אחד גדול. אני מצייר כי יש לי צורך לצייר ולא בגלל שאני מייצר תמונות. אני לא חוזר ולא מתקן, כי אני לא חושב שאני יכול להיכנס ל”חיות” של הציור, שעשיתי לפני שנה, שנתיים או אפילו עשר שנים, ולתקן אותו. אותו ציור הוא אקטואלי לנקודת זמן מסוימת, גם מבחינה טכנית וגם מבחינת ה”דופק” של הציור, זה לא נכון לחזור ולתקן, פילוסופית זה לא נכון. הבדיקה – מה עשית לא נכון ומה יש לתקן – את כל אלה צריך לעשות בעבודות חדשות. אין הרבה משמעות לעבודה מסוימת עבור האמן, אלא למקומה במכלול היצירות – שהוא יכול לראות מאיפה הוא בה ולאן הוא הולך.

בימינו המושגים של טוב ורע אינם כה ברורים, אפשר לומר שהעולם נהיה יותר מורכב בשל ריבוי המידע והגירויים הסנסוריים. מה מקומה של האמנות בעולם הזה, מהם יחסי הגומלין בינה לבין הסביבה?

אני רואה חיים, וזה קשה, הרבה דברים קשים – הילדים שלי בצבא, מחלות, חברים מתים. אבל אני נכנס לעבודה, אני שוכח את הכל. אני בעצם בשביל זה בא לסטודיו – לשכוח כל מה שנחשפתי אליו. זוהי עבודה מקצועית. כאשר אנחנו הולכים לרופא – אנחנו מצפים שיעשו עבודה מקצועית ולא שיראו לנו שהם קראו את הכותרות מהעיתון. למה צייר צריך לענות על איזשהן ציפיות? יש לו חיים משלו, והקשר שלו עם העולם וההתחייבות שלו היא כלפי מעלה, ולא כלפי האנשים מסביב.

כשאני מסתכלת על העבודות שלך עם מודל עירום, אני מרגישה אלמנט של חושניות, או ארוטיות. המודל היא גם לרוב בחורה מושכת בהחלט ונעימה לעין. אפשר לחשוב על גישה שונה לעירום, נניח לוסיאן פרויד. השאלה היא לגבי היחס שלך לנושא והאם ארוטיקה היא אלמנט מודע בעבודה שלך, משהו שאתה מתחשב בו, שואף אליו, נמנע ממנו?

אני לא מרגיש שהעבודות שלי ארוטיות, זה גם לא כיוון שאני מחפש. עם זאת, האמן הוא לא בדיוק בן אדם ששולט. אני מנסה להיות כמה שיותר כנה וישיר. יכול להיות שריבוי של דמויות אישה בציורים יוצר תחושה של חושניות, אבל גם טבע דומם של סוטין יכול להיות חושני. כשאני עובד עם פורטרט, אני רוצה להיכנס פנימה ולהבין – איך חלוק מתקרב לגוף האישה, מה הוא מרגיש, זאת אומרת אני גם החלוק, ואני גם הנמלה שרואה את העולם ממקום שלה, ואני גם האלוהים – אני רוצה להבין את העולם מכל הצדדים. אישיות של האמן, החום שלו, האנושיות שלו – אי אפשר להמציא, זה יוצא בציור גם בלי שצייר עושה מאמץ. כמה שאני שקוע יותר בתהליך העבודה, אני עסוק בבניית הקומפוזיציה, יחסים של צבעים וחלל – כמה שאני שוכח את עצמי, האישיות שלי נכנסת יותר לציור.

יאן, הדיוקן מהווה חלק משמעותי מגוף היצירה שלך. כשאתה עובד עם מודל, אתה מצליח לתפוס באופן מפליא את האישיות. אפשר לחשוב על דוגמאות קלאסיות של אמנים כמו וולסקאז, גויה או רמבראנט, לגישה “פסיכולוגית” לדימוי האדם בציור. האם ניתן לומר שאתה בעל חוש מיוחד, אינטואיציה כלפי אנשים, שזה מה שבא לידי ביטוי ביצירה שלך?

אני לא חושב את עצמי כפורטרטיסט או פסיכולוג, ואני גם לא במיוחד מתאמץ שהדיוקן יהיה דומה לבן אדם, זה יוצא לבד. כשאני עובד, זה יותר על קומפוזיציה והבנה, תוך כדי העבודה אני גם מכיר את האישיות ולפעמים צריך לשנות את הקומפוזיציה, בכל מקרה אין לי דאגה לדמיון. זה לא כמו שהיה פעם, שאנשים הזמינו דיוקנות (לא שלא עשיתי כאלה), שיש לך מחויבות כלפי דורות שזה יישאר להם. היום יש צילום שמשחרר את האמן מהפונקציה הזאת. התחייבות שלי היא לאופי של בן אדם, או התחייבות לאופי של נוף או אופי של אור, כל אלה צריכים להיות מדויקים. המוות של אמנות זה ה”בערך”, הכל צריך להיות מדויק, ועוד יותר מדויק – ואז מגיעים לכל השכבות שלא רואים אותן. זאת אומרת, מראים לנו משהו “הנה, ככה זה נראה” – או שאתה קונה את זה, או שאתה מחפש אמת יותר עמוק. העיניים שלנו רואות רק את הקליפה, לרוב האנשים זה מספיק, לי זה לא. אני בכל שלב שואל “מה אני רואה?”, ובכל שלב כאילו השערים נפתחים ואני רואה עוד משהו, ועוד משהו.

כשאתה עובד על דיוקן, אתה עסוק רק בהתבוננות או גם משוחח עם האיש?

בוודאי, בזמן עבודה אני משוחח עם הבן אדם, אבל גם אם אני עובד על נוף או טבע דומם, זה תמיד בעצם פורטרט. כלומר, זו התחייבות מקסימאלית להבין מה אתה רואה. אני מדגיש – להבין, להסיר כמה שיותר שכבות – עד שאני לא מגיע לאיזשהו סוד, שנדמה שהסתירו ממני… אלוהים אמר “הנה, תקנה את זה”, אבל לא הסכמתי, ועוד ועוד חיפשתי, עד שאני לא מגיע לשלב שנראה לי שהנה, תפסתי משהו מהסוד הזה.

כמה זמן אתה מקדיש לעבודה עם ציור אחד, בדרך כלל?

תראי, בגיל צעיר כולנו רוצים לכתוב רומנים גדולים, דימויים גדולים – כל אחד יכתוב “מלחמה ושלום”. צייר צריך לעשות הרבה ניסיונות, זאת אומרת לעשות עבודות קצרות ועבודות ארוכות, לנתח ולראות איפה הוא יכול לתת את עצמו ולהתפתח יותר. אני עם הרומנים הגדולים לא הצלחתי. המורה שלי (ולדימיר וייסברג – ל.ז.) שהיה מסוגל לעבוד 150 שעות על עבודה, אני לא מחזיק מעמד בכמות הזאת. זה לא עניין של טוב או רע, אלא שכל אחד צריך להבין את האופי שלו.

השפה האמנותית שלך ייחודית וקלה לזיהוי. לדעתנו, אחת התכונות שלה היא סוג של אווריריות, אם אפשר לקרוא לזה כך. אתה יוצר מרחב ייחודי, אך גם שומר על כללי המשטח הדו-ממדי. ועוד תכונה – בעבודה עם מודל, אתה לעיתים משתמש במרכיבים ריאליסטיים ביותר, עם זאת אתה גם מבצע גם דיסטורציה של הגוף ושל חוקי פרספקטיבה. האם זה ביטוי לרצונך למצוא את עמק השווה בין גישות ציור שונות? האם יש בזה אלמנט פוסט-מודרניסטי?

אני עובד כל יום ואינני דואג שיהיה לי סגנון מסוים, אני מחפש שיהיה לי מעניין. כל דוגמנית, כל צבע דומם או נוף – אני רואה כאילו מחדש את העולם, והכלים שלי צריכים לעזור לי להבין. אני מבין את העולם דרך החומר שאני עובד איתו, וכמעט אף פעם צבע שמן שלי לא דומה לצבע שמן שעשיתי קודם, גם מבחינה טכנית. אם אני מתחיל עבודה, אני בוחר מסגרת, בד, גרונט – זאת אומרת, זה מתחיל מלמטה. בבחירת נייר לרישום, אני אבדוק איזה נייר עובד בעדי, איזה מכחול אני אקח, איזה מדלל. כל אלה מאוד חשובים. אך כשאני מתחיל כבר לעבוד, אני שוכח את כל מה שעשיתי קודם. שום דבר לא יעצור אותי בחיפוש האמת, וזה שיכירו את הציורים שלי ממרחק קילומטר, כמו רמזור – אני מוותר על זה. אני מעדיף שציור ידבר, ואח”כ מישהו יתקרב ויראה מי צייר אותו. אם יש לך אישיות, אז יראו את זה בעבודה, ואם אין, אי אפשר להמציא אותה, חבל להתאמץ.

הקדשת שנים רבות להוראה…

תראי, מורה זה דבר רציני מאוד. תפקיד המורה היום אחר ממה שהיה פעם. בעבר זה היה לימוד מקצוע, היום העניין המקצועי פחות אקטואלי. המורה רואה את התלמיד, עם הניסיון הגדול שלו, ויכול לראות כבר בהתחלה לאן זה יכול ללכת. הוא יכול לעזור לו להתפתח לכיוון הזה.  בזה המורה יכול לקצר את הזמן, לתת את היסודות היותר מתאימים לתלמיד זה או לתלמיד אחר. אבל הוא יכול לתת את זה רק בתנאי ולתלמיד ומורה יש אמון אחד בשני, מה שלא יכול לקרות אם בן אדם בא לאקדמיה בלי שהוא מאמין למישהו על בסיס אישי ויש קשר עמוק. לקנות אמון של מורה זה לא דבר טריוויאלי, למה למורה לפתוח את עצמו ולדאוג להתפתחות התלמיד – זה מאמץ גדול. לא כל מורה יודע לנתח ולעזור לאמן צעיר, לא לסחוב לכיוון שלו אלא לתת מקום לאישיות התלמיד. אני למשל, רואה עבודות של אמנים צעירים, שבאים אלי להתייעץ, בהתחלה כל חודשיים שלושה, אח”כ בפרקי זמן יותר ארוכים, ובסוף נפגשים רק בתערוכות. כלומר, לגמור בית ספר זה דבר אחד, אך לדעת איך לעבוד לבד זה דבר הרבה יותר קשה. בזמן הלימודים יש לך תשומת לב של המורים שחייבים להתייחס למה שאתה עושה. אך כשנגמרים הלימודים, אף אחד לא מעוניין בזה, אפילו עמיתיך לספסל הלימודים – כל אחד רוצה להצליח ורץ לכיוון שלו. זו תקופה די קריטית. בגלל זה אני עובד דווקא עם האנשים האלה, שזקוקים בעצם לבניית הדרך.

בעבודותיך מופיע לא מעט הנושא של בית ומשפחה, ילדים או גוף של אישה (מעניין שלא זכור לנו שראינו מודל עירום גברי). נוצרת הרגשה כללית מאוד חמה ושלווה, העדר קונפליקט. ניתן אפילו לומר שיש הרבה רגש וחושניות בעבודות אלה. המיינסטרים של האמנות האקטואלית יש לו, לדעתנו, נטייה הפוכה למדי, וזה משקף מגמות בתרבות ובחברה, בחינה מחדש של נורמות ומושגים מן העבר. טרוניה – ישירה או נסתרת, מהווה חלק בלתי נפרד מן האסטטיקה העכשווית. האם אינך חושש מלהיתפס מיושן או סנטימנטאלי, שהשפה שבה אתה משתמש שייכת לעידן אחר?

אנחנו ילדים של תקופת חיים ומקום חיים מסוימים, אי אפשר לברוח מזה. כל הדברים האלה קיימים בפנים אצלנו, לא צריך להתאמץ להיות אקטואלי. אני עוסק בחיפוש האמת האמנותית, מה שדיברתי קודם לכן, בלי ייסורי מצפון שאני לא מדבר על איזו אקטואליה של עיתון. קיבלתי די הרבה ביקורת, איך אני מצייר בחורות או נוף בסטודיו, בזמן שהורגים אנשים… תראו, השמש זורחת וזה בשבילי אקטואליה לא פחות מאירועים כאלה או אחרים שקורים בזמננו. מלמעלה – איך אלוהים רואה את ההרמוניה של העולם, ביחד עם המוות וביחד עם הכאבים, הוא רואה את הסדר הזה, אנחנו עם כאבנו הקטנים לא יכולים לראות את האמת. לשלב בין הראייה אישית, בגובה מסוים, להבנה גדולה יותר – זה התפקיד, בעצם, של הצייר, או המשורר.

ואם נתרחק מאקטואליה במובן של חדשות, לאקטואליה בעולם האמנות, למשל מושג ההרמוניה – מה משמעו בתרבות העכשווית?

תראי, לי זה כבר לא איכפת. אף פעם לא היה לי חשוב, מה יחשבו. דעתו של המורה שלי הייתה חשובה, עוד שניים שלושה אמנים שאני מעריך.  אני לא משרת את אף אחד. כמה אנשים הציור שלי מרגש אותם? אחד? שלושה? חמישה? אני בודק את עצמי, אם יותר מדי אנשים אהבו את מה שאני עושה, זה מתחיל להיות מסוכן. אולי sblyadnul באיזשהו מקום (סלנג רוסי – ל.ז.). אני לא מחפש שיאהבו אותי.

השתמשת בביטוי “מלחמה על השטח”, כשהתייחסת לתהליך העבודה. ככה אתה חווה את זה, כמאבק?

בתהליך העבודה, אין לי דברים טובים שפתאום יוצאים. כל השטח עובד, אם יש מקום “מוצלח” כאילו, שאומר “אל תגע בי!”, אני דווקא מיד מחסל אותו, שלא יפריע להיות חופשי על כל השטח, כי הכל חייב להתבשל ביחד. כמו שאנחנו לא מכירים את הראש של אלוהים, ששם ביפן אסון, ופה זה ככה – ואנחנו כאנשים ננסה לשפוט למה ומה. הוא משם רואה את זה אחרת. אז אני, במקרה הזה, “בונה את העולם”, אף אחד לא צריך להפריע ולהגיד “אני כבר בסדר” – לא, הכל זז והכל בעבודה. אתה מפסיד משהו אבל מרוויח דבר יותר גדול.

ראיינה לנה זייגר. 18 למרץ, 2011, תל אביב.

קורות חיים של יאן ראוכוורגר

לאתר של יאן ראוכוורגר לחצו כאן