בוקר חודש אפריל בעיר העתיקה בירושלים. אנחנו נמצאים על גג כנסית הקבר במנזר האתיופי.
במרכזה של חצר רחבה נשאת כיפה של אחת הקפלות תחתינו, ולצידה פזורות בקתות קטנות המשמשות למגורי הנזירים. המעבר בין הבקתות חסום על ידי צלב עץ גדול צבוע בירוק.

שם המקום – דיר אס-סולטן (מנזר השליט) – מתייחס למלך שלמה, שמלכי אתיופיה קבעו את מוצאם ממנו. בספר מלכים מסופר כי מלכת שבא הגיעה לירושלים בשומעה על חכמת שלמה המלך. בשובתה לארצה המרוחקת נשאה המלכה עמה אמונה באלוהי ישראל ומה שלא פחות חשוב גם את נצר לשושלת הבאה של מלכי אתיופיה – מנליק הראשון. על פי המסורת, בחזרתה הביתה לקחה מלכת שבא גם את ארון הברית ממקדש שלמה. הכהנים האתיופיים הסתירו את ארון הברית כפי שמחביאים עלה ביער – הם הציבו בכל מקדשיהם את דמויי התיבה ורק באחד מהם נמצא ארון הברית האמיתי עד עצם היום הזה.

אתיופיה קיבלה את הנצרות כדת המדינה בשנת 330. בהיותה אחת הקונפסיות העתיקות שמרה הכנסיה האתיופית מנהגים רבים שמקורם בתנ”ך, כך מציינים האתיופים את יום השבת לקודשו ושומרים על הפרדה בין מאכלי בשר וחלב.
החג החשוב במסורת הכנסייה האתיופית הוא פסחא. בכל שנה מאות עולי רגל באים לירושלים כדי לציין במקום הקדוש את יסוריו, מותו ועלייתו לשמים של ישו. במשך ימי הפסחא כל שטח דיר אס-סולטן הומה אדם. אלה שלא מצאו מקום תחת קורת גג ישנים בחצר המנזר. תפילות תחת גג השמיים מלוות בשירת רבים, שבוע של צום והתייסרות מטביע את חותמו על עולי הרגל. פניהם הכהות שעטורות גלימות לבנות נראות כמו דמויות של גרקו ומיכלאנג’לו. בעיניהם הרוחניות הם חווים את יסוריו ומותו של ישו, בצפייה לנס הגדול של תחייתו מן הקבר.

דוד דקטור, 2011.

דוד דקטור באתר art-in-process