מטרת הנסיעה שלנו לגאורגיה הייתה בעיקר להכיר אמנים ולבקר בסטודיו השונים. נחשפנו לראשונה לאמנים גיאורגיים עכשוויים הודות לחברנו סשה פלורנסקי, באמצעות האינטרנט. הנסיעה לטביליסי הייתה המשך טבעי להכרות הוירטואלית שלנו. קצרה היריעה, לצערנו, מלהכיל בסדרת הצילומים הנוכחית גם את העבודות הנפלאות של האמנים, אנו מקווים לאסוף ולפרסם חומר נפרד בנושא זה.

מהיום הראשון הבנו שהסיפורים האגדיים על הכנסת האורחים והנדיבות הגיאורגית אינם הגזמה: כל שהותנו בטביליסי הייתה מסיבה אחת בלתי פוסקת, העוברת מסטודיו לבתי קפה ושוב לסטודיו של אמן אחר. הדיאלוג שלנו לא הוגבל למעגל החברים החדשים מקרב האמנים – במהלך הטיול שוחחנו “על החיים” עם מוכרים בשווקים, נהגי מוניות, נוסעים ברכבת, שתיינים ליליים. לכולם היה את הזמן והרצון לדבר. אנחנו מביאים כאן חלק מרישומי המסע שלנו.

* * *

בגלריה הלאומית מוצג אוסף עבודות מצוין של ניקו פירוסמני. כשראיתי את הפרסקו ממאה ה- 17 על קירות הקתידרלה סבטיצחובלי, לא הרחק מטביליסי, עלה בדעתי שייתכן והשורשים ליצירה של פירוסמני נעוצים בדיוק שם – בציור המונומנטלי של גיאורגיה.

* * *

סאאקשבילי עשה סדר במדינה במהלך השנים האחרונות. כמעט וחוסלו הגניבות, פשיעה ברחובות, השחיתות. כל גורמי הפשיעה מצאו עצמם מאחורי סורג ובריח, או שברחו לרוסיה. מאידך, העוני והבעיות החברתיות אדירים. רבים אינם יכולים להרשות לעצמם שירותי רפואה.

* * *

האבטלה בגיאורגיה מתקרבת, לדברי החברים שלנו, ל- 50%. הפנסיה היא כ- 70$, משכורת יכולה לעמוד על כ- 120$. לעומת זאת, קיימים אנשים שמרוויחים 20,000$.

* * *

רוב הבתים זקוקים לשיפוץ מקיף, שהאנשים פשוט לא יכולים להרשות לעצמם. בכל הדירות עומדים מיכלי מים, למקרה שתופסק האספקה. במהלך השבוע ששהינו בטביליסי, היו שתי הפסקות מים. זאת בעוד שבגיאורגיה כמות המים לנפש היא מהגבוהות בעולם!

* * *

במהלך נסיעה של עשרים דקות באוטובוס של טביליסי נכנסים לבדוק כרטיסים, אחד אחרי השני, שלושה מבקרים!

* * *

הסיגריות זולות מאוד: חפיסה של סיגריות טובות – 1.5$. כולם מעשנים. הגיאורגיים אינם נלחמים בעישון (ובכלל, הם לא רוצים להילחם בכל דבר שהוא).

* * *

אחרי שתיית כמויות של יין וצ’צה אין כאבי ראש (אפקט פסיכוסומאטי או מוצרים איכותיים?).

* * *

בגיאורגיה, הרמת כוסית זו אמנות בפני עצמה. נפלתי לאותה המלכודת פעם אחר פעם – חשבתי שההפסקה בדברי ה”נואם” (לנשום רגע) משמעה סוף הנאום, ושתיתי לפני הזמן. הייתי צריך לחכות שהנואם יתחיל לשתות בעצמו.

* * *

קרון מחלקה ראשונה ברכבת טביליסי – זוגדידי. מחניק נורא: החלונות אינם נפתחים (רק במעבר), מיזוג האוויר כובה בלילה. אין מים לשתיה בכל הרכבת, האחראי על הקרון ריחם עלינו והביא ללנה לשתות מבקבוקו האישי. השירותים לא נוקו, כנראה, בכל 50 השנה של קיום הקרון – הסרחון בלתי נסבל.

* * *

בילינו שבוע בהרים בסוונטי העליונה. זה כשלעצמו דורש סיפור נפרד… בחזור נסענו במשך שבע שעות, מאושגולי לקוטאיסי, בג’יפ, בדרך לא דרך. הנהג שלנו – וירטואוז, אמר שג’יפ הצבא הסובייטי UAZ עדיין יותר טוב מכל רכב יפני.
לאחר כשלוש שעות נסיעה, באחד הכפרים, הנהג עצר את הרכב, להגיד שלום לבן דודו. קרוב המשפחה התחנן שנישאר “רק חמש דקות”. מייד ערכו שולחן בגינה והתחילו להרים כוסיות, שלא ניתן היה לסרב להן: לחיי האורחים, המארחים, ההכרות החדשה, החברות, לכבוד היותה של החברות הדבר החשוב בחיים, לחיי הילדים, הבית, אלה שכבר אינם, גיאורגיה, ישראל, החברות שבין העמים, ראש המשפחה ולבסוף – שלכולנו יהיה רק טוב! כל זה תוך כחצי שעה, והתגלגלנו הלאה לדרכינו…

* * *

היחס כלפי ישראל מאוד חם ואוהד. כששמעו שאנחנו מישראל, הגיאורגיים התעניינו בשלומם של היהודים מגיאורגיה (שעלו לישראל). עניתי ששלומם טוב מאוד.

* * *

מוכר של אביזרי אמבטיה מן העיר גורי (שבה נולד סטאלין) הצהיר שסטאלין הציל יהודים (מהיטלר). טענתי כנגד שסטאלין גרם להרג המונים – הוא לא הסכים ואמר שהאיש לא הרג אף אחד, זו המערכת שאשמה.

* * *

כל מי שדיברנו איתו נושא טראומה מהמלחמה של שנת 2008 עם רוסיה. עם זאת, כולם הדגישו שאין להם שום טענות כלפי האנשים הרוסיים עצמם. שמענו לא מעט סיפורים על ביזה מצד החיילים הרוסיים וגביית “עמלות” מהתושבים (למשל, עוצרים אוטובוס ודורשים לשלם כתנאי להמשך נסיעה). קיימים צילומים ששודרו בכל העולם, בהן רואים את הטנקים הרוסיים מוציאים, בקופסאות מאולתרות שרותכו לחלקו האחורי של הטנק, כל מה שיכלו להוציא, כולל אסלות וכיריים שנעקרו מהבתים.

* * *

מצא חן בעיני בניין המשטרה בעיר קוטאיסי. המילה “משטרה” הייתה כתובה באותיות בולטות בחצי עיגול, כמו שמופיע על בתי קולנוע או קזינו. צילמתי כמה תמונות. כמה דקות אחרי הגיח מאחורינו בחור צעיר “על אזרחי”. באנגלית רהוטה ובאופן מנומס ביותר הוא ביקש למחוק את התמונות. “זו דרישת החוק”.

לאוניד זייגר
אוגוסט 2011