מאשה רובין, מריה פומיאנסקי ואירינה בירגר הן שלוש אמניות וחברות שעלו לישראל מרוסיה בראשית שנות התשעים, למדו באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים ופעלו בשנות התשעים תוך יחסי גומלין והשפעות הדדיות. התערוכה הנה מבט רטרוספקטיבי על עשרים שנות פעילות אמנותית, שראשיתה במוסקבה ובסנט פטרבורג והמשכה בישראל ולאחר מכן, אחרי הפיצול, בציריך, באמסטרדם ובתל אביב.

במשך עשרים שנה, ברבות מעבודותיהן (בתחומי הצילום והווידיאו ארט), מופיעה קבוצת צעירים שעלו באותה תקופה לישראל ופעלו בירושלים ובתל אביב בתחומי התיאטרון, המוזיקה, הקולנוע והאמנות. קבוצת חברים זו מופיעה בעבודות שוב ושוב, בסיטואציות שונות, תוך שהיא יוצרת קהילה ממשית ומדומיינת. ברבות מהעבודות האמניות עוברות מעיר לעיר, מתל אביב לציריך, מאמסטרדם לתל אביב, משפה לשפה, בטבעיות רבה ובנוחות המעידה על מרחב טריטוריאלי חדש שאינו מעמיד במרכזו זהות ומקומיות אחת, אלא משתלב בתוך תרבות ממוקפת ישראלית-רוסית הפועלת אמנותית בזיקה ישירה הן לעָבָר הקומוניסטי והפוסט קומוניסטי של מזרח אירופה, הן לתרבות המהגרים בישראל והן לשדה האמנות העכשווי במדינות בהן הן יוצרות.

הממד הריאליסטי הסוציולוגי והאירוני בולט בתערוכה. החומר הביוגרפי הנו חומר גלם בעבודות הצילום והווידיאו ארט של האמניות, ריאליזם אשר יוצר שפה צילומית אסוציאטיבית משותפת. תרבות ההגירה כתרבות של מעבר, תרבות של נדודים, נסמכת על מבט רטרוספקטיבי המבוסס על תמונות ארכיון ואלבומים, קטעי סרטים עלילתיים, קטעים דוקומנטריים המצולמים במרחבים ביתיים וצילומי חוץ עירוניים, היוצרים רצף, תפיסת זמן והמשכיות, שתפקידם להתגבר על הפיצולים הגיאוגרפיים החוזרים על עצמם.

בעבודות הווידיאו הרבות מופיעות השפות עברית, רוסית ואנגלית כשפות מדוברות וכתובות,
בחילופי תפקידים של הקול הדובר בסרט, בכותרות, בקולות האמניות עצמן ובקולות קבוצות החברים;
שפה אמנותית המשקפת את רצפי ההגירה בין תרבויות ומדינות ומשמרת את הפערים התרגומיים
שבין שפה לשפה.

עבודות הווידיאו של האמניות ניתנות לפרשנות במסגרת “Accented Cinema“, קולנוע מבטא, כפי שמגדיר זאת חמיד נפיסי ביחס לקולנוע של מהגרים וגולים. נפיסי מבחין בין שלוש הגדרות כחלק מ,”Accented Cinema” שההבדלים ביניהן מבוססים על היחס למקום: “קולנוע גלות” (Exilic Cinema), המתמקד ב”שם” וב”אז” של ארץ המולדת; “קולנוע דיאספורי” (Diasporic Cinema), המתקיים בהצטלבות של היחס למולדת עם החוויה הדיאספורית כפזורה – קבוצה של מהגרים, גולים, ובהקשר הישראלי אף עולים; ו”הקולנוע האתני או קולנוע של זהות” (Ethnic and Identity Cinema), המבוסס על דחיפות של החיים כאן ועכשיו במדינה בה מתגוררים יוצרי הסרטים..”

הגדרות אלה מאפשרות כר נרחב לניתוח של סרטי קולנוע, סרטים דוקומנטריים ועבודות וידיאו ארט של אמנים מהגרים וגולים באמנות עכשווית. “קולנוע מבטא” אמנם שואל את שמו מהגדרת המבטא, ה”אקצנט”, כהטעמה, נגינה, הדגשה והבלטה של שפת אם קודמת לזו המדוברת, אולם הוא מתייחס בהרחבה גם להיסטוריה של עקירה והעתקה של האמנים עצמם, לצד התייחסות לאמצעי הייצור וההפקה האמנותיים.

*

התערוכה 3 ב-10 יוצרת עודפוּת, ריבוי של טקסטים ויזואליים, טקסטים קוליים וטקסטים לשוניים, ריבוי המנסה לתפוס מערכת דיאספורית המבוססת על פזורה, הגירה ונדודים. ביחס ל-“Accented Cinema“, נאפיסי מתאר אמנות בין-טקסטואלית כריבוי טקסטואלי השולל את מעמדו של הטקסט כטקסט יחיד וטבעי, מאחר והצופים נאלצים לעסוק בו זמנית בכמה פעילויות: התבוננות, תרגום וקריאה. יחד עם זאת, מאחר וטכניקות אלה אינן תומכות בהכרח זו בזו, בגלל חוסר הסינכרוניזציה שלהן והעובדה שהן מוצבות בסמיכות ביקורתית, פעילויותיו של הצופה אינן מתמזגות לפרשנות עקבית אחת.5

חוסר הסינכרוניזציה שבין הפרשנות, המבט והשפה של האמניות, מוביל לתחושת פירוק. האמניות יוצרות אסתטיקה של נוודות, בה, לצד שבירה וקיטוע, נוצרת שוב ושוב יציבות מדומה של בית.

——

1 Hamid Naficy, 2001. An accented cinema Exilic and Diasporic Filmmaking, Princeton University Press, pp. 124-125.

2 שם,  15

3 בהקשר זה בפרשנות על קולנוע עלילתי ראו מאמרה של אולגה גרשנזון על הסרט “Paper Snow” 2003, (film Hayah o lo hayah/Paper Snow (dir. Slava and Lina Chaplin): Gershenson, Olga (2009)’Accented memory: Russian immigrants reimagine the Israeli past’, Journal of Israeli History, 28: 1,21 — 36

4 Naficy, 4

5 Naficy, 124-125

התערוכה נערכת במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון החל מה- 2 ליולי ועד ה- 3 לספטמבר

מאשה רובין

סרטה הקצר הראשון של מאשה רובין הוא ללא ספק קולנוע דיאספורי (קולנוע פזורה) במיטבו. “שלוש סיפורים קצרים” (15 דק. 2000), סרט פסדו-דוקומנטרי הוצג בתערוכת הגמר באקדמיה לאמנות בצלאל. הסרט הוא “מנואל” לצופה הישראלי המנסה להבין את ה”נשמה הרוסית המסתורית”. “מנואל” אירוני המנסה לתווך את ההיגיון התרבותי של מהגרים צעירים ציניים ומשועשעים.

שלושת הדוברים מדברים עברית, אין כותרות תרגום לסרט והוא נע מהשפה העברית לקטעי וידיאו מסרטים ברוסית. אקלה פותח בדיון משועשע על הוודקה, העריכה עוברת במעבר חד לקטעי טלוויזיה רוסית הכוללים ריקודי עם פולקלוריסטיים. משם לתיעוד מסיבת ריקודים בסילבסטר בה משתתפים חבריה של האמנית. בחלק השני רוזה, חברה של האמנית, מתארת את דמותה של באבא יגא – המכשפה. את החלק השלישי פותחת השחקנית נאדיה קוצ’ר אשר מסבירה על נשים רוסיות שולטות, חזקות ומעבר חד לקטעי טלוויזיה מתאר מצעדים קומוניסטים ודימויים של המהפכה. האמנית עושה שימוש בחומרי ה”רדי מייד” המתווכים תרבות רוסית תוך שהיא מודעת לרדוקציה התרבותית, למספר סטריאוטיפים מוגבל. זהו תיווך של סמלים ואיקונוגרפיה מרוסית לעברית, תיווך שמודע למגבלות ההעברה הבין תרבותית, העברה שאינה כוללת בהכרח ניואנסים תרבותיים.
אולם בסופו של דבר הסרט משקף חוויה דיאספורית מלאה אירוניה וביטחון עצמי.

קבוצת החברים המופיעה בסרט מופיעה בתצלומים רבים
בפרויקט הצילום “יומן אישי 1994-2011″ של מאשה רובין, אשר יוצג בתערוכה לראשונה. הפרוייקט הנו למעשה ארכיון הכולל אלפי תצלומים שצולמו במשך שנים רבות כחלק מהשגרה היומיומית. בין המצולמים בני משפחה וחברים קרובים, המצולמים בקרבה, באינטימיות מתוך כבוד ואהבה.

מאשה רובין מגדירה את הארכיון הנוצר במהלך השנים הצילומים כצילומי פְנים. ראשית הסדרה אכן בצילומי פְנים, פְנים בית, מסיבות בסלון, סצנות מטבח, חדרי מגורים בדירות שכורות וכו’. כמעט
ואין צילומי חוץ בנופים פתוחים המסגירים את המרחב הגיאוגרפי בו הם מצולמים.

תמונה אחת יוצאת דופן הנה תמונת נוף. 1998 “ללא כותרת” (יוליה), המצולמת בחורשה ליד לטרון. אשה צעירה עומדת על אם הדרך ברקע יער אורנים, התמונה היחידה שיוצאת לנוף הישראלי מודפסת כתמונה שרופה שצבעוניותה יוצרת נוף בדיוני, צבעוניות המייצגת
אושר ואופוריה.

ברצף של תמונות דיוקן מופיעים חברים שונים, רובם עולים משנות התשעים. זהו אינו צילום מבויים אלא צלום אקראי, אינטימי, כולם מכירים את כולם. התצלומים הם תיעוד של קבוצת עולים שהיגרו, נסעו, חזרו, לפני ואחרי ביקור מולדת (תל אביב) וביקורי חזרה (מוסקבה) ונסיעות לעולם החדש (אמסטרדם, ברלין, לונדון) ושוב ושוב, כאשר מאחורי כל תמונה יש סיפור, אירוע, זמן ספציפי הממקמים אותו ברצף הדיאספורי של נדודים.

מאשה רובין

נולדה ב1973 בסנט פטסבורג. עלתה לישראל ב1994 בגיל 21 לאחר לימודי אמנות בסנט פטסבורג. למדה באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים בשנים 1996-2000. פועלת אמנותית בתל אביב-יפו בצילום ווידיאו ארט.

מריה פומיאנסקי

קולנוע דיאספורי המבוסס על מושג הפזורה נמצא במרכז יצירתה של מריה פומיאנסקי בשני סרטים קצרים המוצגים בתערוכה. הסרט “Sunny from Inside to Outside” (24 דק. 2006) הוא סרט ניסיוני בין הדוקומנטרי לוידיאו ארט המעמיד במרכזו את השאלה “מה זה יופי?” האמנית פונה לקבוצת חברים בתל אביב, ציריך ומוסקבה באותה שאלה, בעברית, רוסית, אנגלית וגרמנית. הדינאמיקה בסרט מראה עניין ביופי של ערים (מקומיות), מוזיקה ואנשים, כאשר הדינאמיקה שמעניינת את האמנית היא הגדרה של יופי בין בני האדם. התשובה נמצאת בשם של הסרט “מבפנים החוצה”.

הסרט עובר בין מספר רב של דמויות. מריה יוצרת דיאלוג בשפת האם המאפשר, לדבריה, להיכנס לעומק, לא לאבד חלק מהשפה. היא מחפשת את היופי מעבר לגבולות לאומיים או גיאוגרפיים, היא בוחנת ערכים אוניברסאליים של יופי ואסתטיקה. אולם למרות הגלובליזציה ויופיין של הערים המצולמות לוקח אותה וואדים חודקוב למרחב ההרס של יפו. הוא מתאר בשפה הרוסית את יופיו של בית הקברות של ספינות הדיג ביפו. הוא מוצא יופי במרחב ההרס, בדקונסטרוקציה. הרס, הוא אומר זה גם מושג של יופי, זה יכול להיות יותר מעניין מיופי של דוגמנות או נופי הולנדי.

הסרט “The End of the Light” (22 דק. 2009) מבוסס על השאלה “מהו פחד?” בסדרת ראיונות האמנית חוזרת לאותה קבוצת חברים, חלקם עולים בתל אביב וחלקם אמנים בציריך, העונים על שאלות לגבי הפחדים שלהם. הסרט עוסק באפשרות לפגוש את הפחד פנים אל פנים. האמנית מגלה להפתעתה כי למספר אנשים יש פחד מאור יום ומקרינת השמש. סוף העולם בשפה הרוסית נשמע כמו konza sveta שמשמעו סופו של האור/יום.

בדומה לסרט הראשון, המרואיינים עונים על שאלות בשפת אמם: רוסית, עברית, גרמנית, אנגלית. סדרת הראיונות נעה משיחות אינטימיות על יחסים ובדידות לפחדים קיומיים במציאות הפוליטית הסבוכה. כך ואדים חאדקוב לוקח את האמנית לבית קברות של אוטובוסים מפוצצים, מפוחמים. “את יכולה לדמיין מישהו מהמשפחה שלך הולך לקנות לחם, נכנס לאוטובוס ומתפוצץ” הוא מציין בלקוניות. בהמשך ואדים חודקוב מציין כי: “לפעמים אני מפחד להתעורר בבוקר יש לי פחד אמיתי פוביה ברורה מאור יום. כשנהיה גשום, חשוך, מעונן אני מרגיש הרבה יותר נוח.” סדרת הראיונות מתעכבת על פחד מנשים, פחד מהטבע, פחד מעבודה, פחד להיות בלי עבודה, פחד מאדמיניסטרציה, פחד לעבוד מגיל 17 עד גיל 67. הסרט מסתיים בשאלה “האם את מרשה לעצמך להזמין את הפחד לתוך החיים שלך?”

בשני הסרטים כותרות הסרט באנגלית, כמו גם קולה של האמנית. הראיונות נעשים בשפות האנגלית, הגרמנית, העברית והרוסית.
בדומה לסרט של מאשה רובין, הצופים שאינם דוברי רוסית מפספסים את הדקויות, הניואנסים, של הטקסט כמו גם, קודים תרבותיים שונים. הנמענות השונה אל הסרט יוצרת בהתאמה קבוצות צופים בעלי שפה, היסטוריה ותרבות משותפים. האמנית יוצרת אסתטיקה של ריבוי קולות, ריבוי שכבות שמייצגות את הזהויות שביניהן היא נעה. זהו מרחב לשוני רב תרבותי השונה מאד מהאידיאולוגיה של כור ההיתוך הציוני.

לעומת ריבוי הקולות והשפות והמרחבים הגיאוגרפיים בסרטים שתוארו כאן, ממקמת האמנית בציריך סרט בעל חוויה שונה לחלוטין “תותים של אביב בציריך” (8 דק. 2003). בסרט זה הנראה כסרט מתח, דמותה של שחקנית משוטטת בציריך בחשאיות כדי להשיג את מושא התשוקה “תותים של אביב” כמטפורה למשהו אסור בין סמים לסקס, עולם של תענוגות, של תותים. לעומת עומס השפות המילוליות בסרטים הקצרים, הסרט מלווה במוזיקה קצבית ובקולות הרחוב.

כמוסר כפול מצד אחד נראים בסרט אנשים הולכים להפגנות נגד תותים ומצד שני עושים מסיבות בהם מניחים תותים בחושניות על הפנים. עולם חושני סודי ארוטי מול מרחב ציבורי של שלטים, הפגנות ואיסורים. “מה שאסור, מה שעלולים להיענש עליו, לא טעון אידיאולוגית. הוא לא משמעותי אלא שרירותי לגמרי, אירוני, סרקסטי ומדגיש את הניכור העירוני ואת העדרו של הקשר היסטורי, פוליטי 
או תרבותי.

העדרן של שפות מדוברות בכלל ושפת האם הרוסית בפרט, בולט בסדרת עבודות מוקדמות של האמנית שהוצגו במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון לפני עשור. בעבודות הווידיאו “הצליל העתידי של חולון” (5 דק. 2002) קבוצת החברים עומדת במחוות גוף של פיסול אירופאי כאשר הסאונד שקט והמצלמה נעה על פני נופי הגנים הציבוריים בחולון. בעבודה “שפריץ” (5 דק. 2002) נראים החברים כמזרקות מים עירוניות כאשר הסאונד הנו פכפוך המים. למרות הסמליות האירופית העשירה נראה כי האפרוריות של הנופים העירוניים בחולון ובתל אביב בולטת יותר מכל.

קבוצת חברים זו מופיעה בסדרת עבודות שנוצרה בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים בישראל “חפיפת ראש” (2 דק. 2001); “עיני ברזל” (1 דק. 2001); “משקפיים” (4 דק. 1998); “צווארון” (2 דק. 2002); “אף” (2 דק. 2001). העבודות צולמו סביב ביתם המשותף של מריה פומיאנסקי ווואדים לוין כאשר קבוצת החברים מתפקדים כ”ניצבים” בדימוי זהה החוזר על עצמו כשהם לובשים אף חזיר, צווארון גאבו ועוד. בעבודות אלה נמנעת האמנית מלהשתמש בשפה עברית או רוסית, מדוברת או כתובה, כאשר הניצבים בפוזיציות הגוף ובשילוב האובייקטים משקפים מערכת סמלים אוניברסאלית ומלאת אירוניה.

מריה פומיאנסקי

נולדה ב1971 במוסקבה. עלתה לישראל ב1991 בגיל 19 לאחר לימודי אמנות במוסקבה. למדה באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים בשנים 1993-1998. ב2003 נסעה ללימודי תואר שני בציריך. פועלת אמנותית בתל אביב-ציריך בציור, צילום ווידיאו ארט.

אירינה בירגר

בתערוכה מציגה אירינה בירגר את המתח שבין קולנוע דיאספורי המבוסס על הגירה ונדודים לבין עבודות מופשטות אוניברסאליות במהותן המתרחקות מכל זיהוי תרבותי ספציפי.

בסרט הביוגרפי “אירינה בירגר חושבת: רישום זה חשוב”
(15 דק. 2010) חוזרת האמנית לילדותה, אל תמונות האלבום והעדויות המשפחתיות ומייצרת טקסט עכשווי, על חייה כאמנית ועל האופן בו יצירתה מושפעת מחוויית הנדודים המתמשכת.

הסרט מתחיל ברצף של תמונות סטילס, הכולל מאות דיוקנאות עם בני משפחה וחברים המרוכזים סביב הפנים המתחלפות בקצב מהיר. תוך פירוט כרונולוגי בקול לאקוני בשפה האנגלית, מסכמת האמנית את חייה. כותרות בעברית מלוות את צילומי הסטילס וקולה של שפת האם נעדר לחלוטין. המעברים מרוסיה הקומוניסטית ליוגוסלביה לשעבר על סף מלחמת האזרחים, לישראל בתקופת האינתיפאדה השניה, לגרמניה לאחר האיחוד להולנד כיום – הנם מהירים, חדים אך סנטימנטאליים. היא מתארת הגירה שגרתית, הגירה מתמשכת, הגירה המתקיימת במתח תמידי שבין האישי לפוליטי. היא מסרבת לעשות אמנות פוליטית, כזאת המתייחסת באופן ישיר לקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ובוחרת בעמדה ביקורתית אוניברסאלית יותר מעמדת האוצרת, לדוגמא פרויקט המהגרים באמסטרדם המתואר בסרט. אולם למרות הפרויקט הציבורי המקיף בסופו של דבר היא בוחרת לסיים את הסרט במשפט “המעגל נסגר ואני לא יכולה לצאת ממנו. אולי אף פעם לא רציתי. אירינה בירגר חושבת: רישום זה חשוב”, היא חוזרת לנקודת הפתיחה ויוצרת קשר אימננטי בין ראשיתו של הסיפור הביוגרפי לראשיתו של המעשה האמנותי, הרישום.

חווית הגירה מתמשכת מופיעה גם בעבודת האנימציה Tuning
(12 דק. 2006). סרט אנימציה מורכב ממרחב נוצרי, מוסלמי ויהודי, צללית המתארת את קו האופק של אמסטרדם, איסטנבול ותל אביב. הצלליות מתמזגות לצללית אחת תוך יצירת רצף גיאוגרפי מתמשך. בניגוד לעבודות נוף המייצגות טריטוריה יציבה בעלת גבולות מוכרים, העבודה מייצגת תפיסה מופשטת של נוף כיעד אוטופי. הצללית הארוכה בקו אופק מרוחק ומטושטש מלווה בצבעוניות של זריחה-שקיעה-לילה ומדגישה את המטפורה של הנוף הרומנטי ואת מחזוריות הטבע.

מרכז העבודה הנו סאונד של ארבעה אמני סאונד שונים:
Eli Shargorodsky (Israel), Liron Lupu (Israel), Brian McKenna (Canada) and Jan Kees van Kampen (Netherlands. האמנית יוצרת רמיקס של יצירותיהם לידי מכלול המלווה את רצף הזריחה – השקיעה והלילה – כאשר הלופ הופך את העבודה לחלל אין סופי של נוודות במחזוריות המחזקת את הרומנטיזציה של אקט הנדידה.

דה מיסטיפיקציה של הגירה, של קבוצת שייכות, של קבוצות חברים באה לידי ביטוי במיצב וידיאו מופשט “ונוס טלנויה” (לופ 12 דק. 2008). את המושג “טלנויה” הגדיר האמן הבריטי רוי אסקוט:

“Instead of Paranoia we are interested in Telenoia. Telenoia is a much more positive emotion. It’s about the celebration of touching one another, either in tele-distance or in physical proximity. Telenoia hopefully
will increasingly replace the paranoia of the old
industrial culture.

במערכת תרבותית חדשה האמנית ממקמת מערכת פסדו מדעית, פסדו סולארית הכוללת מערכת כוכבים גדולה. במערכת כזאת אנחנו מודעים באופן טכנולוגי לקיומם של אנשים אחרים, כמו כוכבים נוספים בפלנטה ואנו חותרים למגע זמני, לאינטראקציה רגעית. לעיתים הפנים אנושיות כפני האמנית המתגלות בכוכב אחד, אולם מיד הוא נמוג לצלילי סאונד של סינטיסיזר ישן משנות השמונים. הקשר בין הרטרו לבין העתידנות הנראית באופק מזכיר את תרבות האסטרונאוטים, סרטי העתיד המצוירים של עולם המחר בו אנשים נפגשים ביקומים מקבילים במרחבים חסרי זיהוי גיאוגרפי או תרבותי ספציפי.

את העולם המופשט הא-היסטורי מביאה האמנית לידי קיצוניות בעבודת האנימציה “אנלוגיה” (2003 animation loop). העבודה מבוססת על שני דימויים בינאריים: כפתור בשני מצבים של לחיצה – אדום ושחור. במבט ראשון העבודה מהדהדת את זיכרון המלחמה הקרה בין רוסיה לארצות הברית בתקופת הנשיא ריגן. אולם במידה רבה היא מבט רדוקטיבי לשני מצבים שרירותיים קיצונים, מצבים בינאריים של שחור לבן, נכון לא נכון, כן לא.

אירינה בירגר

נולדה ב1972 במוסקבה. עלתה לישראל ב1992 בגיל 20 לאחר לימודי אמנות בבלגרד. למדה באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים בשנים 1993-1997. ב2002 נסעה ללימודי תואר שני באמסטרדם. פועלת אמנותית בתל אביב-אמסטרדם במיצב ווידיאו ארט, אנימציה ורישום.