ב- 18 לאפריל נפתחה תערוכת היחיד של האמן אסף בן צבי, בשתי הגלריות של סדנת ההדפס ירושלים. התערוכה “תפרים חיים” מציגה את מכלול יצירתו ההדפסית של בן צבי בסדנה מאז שנות ה-80 ועד השנה. אוצרת: אירנה גורדון.

“אני עומד על מישורת החשמלית ואין לי כל ביטחון לגבי מעמדי בעולם הזה, בעיר הזאת, במשפחתי. לא הייתי יכול לציין אפילו בקירוב אילו דרישות, לכאן או לכאן, אני רשאי להעלות”. במילים אלה נפתח הנוסע מאת פרנץ קפקא. בסיפור קצרצר זה מתאר קפקא את המצב האנושי כמצוי בין עמידה לתנועה, בין רציפות לפרגמנטריות, ובין היות חלק מדבר להיות נפרד קפקא מציג את הפקפוק כבן לוויה קבוע של התודעה, גם, או אולי בעיקר, בסיטואציות הטריוויאליות ביותר.

ערעור המובן מאליו כאפשרות תמידית, כפי שעולה מהסיפור, נמצא בלב יצירתו של בן צבי, ומקבל נופך דרמטי וחלומי בגוף עבודתו בהדפס בסדנת ההדפס ירושלים. הערעור נמצא בתוך רצף הדברים, בתוך משך חיים, כמעין חלק משירה מודרניסטית ארוכה וגדולה, העוברת מתנועת יד או תנועת גלגל אופניים וממשיכה מעבודה אחת לאחרת, מתצריב להדפס רשת, מסדרה לסדרה, כך במשך עשרים וחמש שנים של ביקורים חוזרים ונשנים בסדנה.

“כשאתה על הרציף, על אותה מישורת שמתאר קפקא”, אומר בן צבי, “אתה מחמיץ, אתה עולה, אתה מחכה, אתה שמח, אתה אחרי או לפני. המקום הזה הוא תמיד בין עצירה מוחלטת לאי־עצירה, בין כיסוף לאי־כיסוף, ויש בזה משהו מאוד פורמלי, מאורגן ומנוהל, אך בה בעת גם בלתי צפוי ומשתנה. רציף הוא מאוד גשמי ומוחשי, אבל ככל שאתה נעמד שם ומחכה, הרציף מפסיק להיות פיזי. במילה ‘רציף’ יש את רגע השיא של היצירה, שבו היא עדיין לא מתקיימת, זהו הרגע של המחשבה”.

כיצד מתהווה מעשה הציור, מהיכן נובע הצורך להניח סימן על בד או על נייר, ובאיזו דרך נעלמה הוא מחזיק מעמד כך לבדו ללא צליל או תנועה? “לשכוח כמעט הכול”, כך קרא בן צבי לתערוכתו המקיפה שנפתחה לפני כשנה במוזיאון תל אביב לאמנות לרגל זכייתו בפרס רפפורט לאמן בוגר: לדעת את העולם ואת החיים בתוכו, ואז, ברגע הציור, להתנער מכל ידיעה ולהישאר לנוכח המשטח הדומם נקי מכול, לכאורה.

“כשאני עובד בסטודיו”, מספר בן צבי, “הרבה קולות מתרוצצים בראשי, ואילו בסדנה הכול אחרת. שם הרעש נמצא בחלל, רעש של אנשים, של עבודה, ואז אני מתכנס לכדי מיתר אחד. זהו מעין תהליך של התנקות. במובן זה אני חושב על רישומי העצבים של לאונרדו דה וינצ’י, וכיצד אדם שחקר ברישומיו את פרטי הפיזי והממשי נגע למעשה בנימי הנפש.”

הפיזי והממשי בהדפסיו של בן צבי הם הדימויים שחוזרים ושבים לאורך השנים: מפרשיות, דאונים, חצבים – כולם קשורים לנופי ילדותו בעמק יזרעאל, לחוויית ההימצאות בנוף, פתוח למרחבים של העמק, ללא מנוע, ללא רעש או זיהום, צומח כמו החצב בתנאים הקשים של סוף הקיץ, נישא על זרמי האוויר כמו הדאון או המפרש. על ההדפסים כולם נסוכה תנועה מתמשכת של הצמח או הדגל ברוח, של האופניים החולפות בנחת על פני בני האדם העומדים, לא כמכונה מלאת כוח ועוצמה אלא כאלמנט בטבע, אלמנט ממשי אך גם חולף, פיזי אך גם נפשי.

בגישתו החומרית והצורנית מציב בן צבי מטפורה ליחסי התלות, ההרס וההפריה ההדדית שבין אדם לאדם ובין האדם לטבע. ב־ 2004 יצר בן צבי שמונה תצריבים באקווטינטת סוכר וארבעה הדפסי רשת עבור הביאנלה לרישום ושירה בירושלים, שאצר דרור בורשטיין. העבודות, שנוצרו בהשראת קובץ שיריו של יורם ורטה, בעל בית, מהוות המשך ישיר לעיסוק של בן צבי בתנועת היבשה, המים, השמים והנוף בכללותו אל מול נוכחות האדם ותנועתו במרחב. בן צבי בחר להשתמש בטכניקה של אקווטינטת סוכר כדי ליצור עבודות שדומה כי הן נמצאות בהתהוות מתמדת, במעין תנועה מעגלית של היווצרות והיעלמות, כשהדימויים של דגלים, דאונים ואניות צפים ועולים מתוך הנייר כישויות משתנות ומטמורפוזיות. הטכניקה יוצרת עבורו את השילוב של
רכות וקושי – רכות הנחת המכחול המשוח בתמיסת הסוכר כנגד נוקשות המתכת.

בן צבי: “עבורי, אקווטינטת הסוכר היא כמו יחסי ים ויבשה: הים מכסה ונסוג, ואז נגלית לה היבשה. הרכות של החשיפה, כמו גם הקלות שבה אפשר לשמור על מקצב המכחול, הן שמבדילות את העבודה בסוכר משאר טכניקות התחריט. אקווטינטת הסוכר מאפשרת את קיומו של מפגש בלתי אפשרי בין משיכה אחת נחרצת ומשיכה אחת קוסמית” .

יצירתו בהדפס של בן צבי היא כאותה עמידה על הרציף של קפקא הקשורה בחיים אך גם נפרדת מהם, אוחזת בכל אותם מרכיבים הנעלמים מן העין. עבודותיו של האמן נאספות מתוך החוטים שבין הפרטי לציבורי, בין מחזורי הצמיחה והקמילה בטבע לתחושותיו מול המציאות שבה הוא חי, בין האירועים הקטנים והגדולים שמרכיבים את חייו לשינויים הדקים ביותר בטונליות של הצבע, בעוצמת הצריבה של הקו, ברכות משיכת הסוכר, בצניחה אל תוך מרחב ההדפס: “יש עודף שקט כהה בגוון סגלגל. על פי דרכה. בקרבת מקום, בין השיטוט המוזר והמהיר של החשמליות, רועמת לה משאית – הד מגוחך, מכני, של מה שנע, מציאותי במרחק
הקרוב של השמים”.

מתוך: ” תפרים חיים. על הדפסיו של אף בן צבי בסדנת ההדפס ירושלים”. אירנה גורדון, ירושלים, 2013.