אמנות של חובבנים מקצועיים

תמיד התקשיתי לבלות זמן רב באולמות תצוגה ומוזיאונים. בפרט במוזיאונים מהליגה הראשונה. לרוב, לאחר “התחברות” לשתיים – שלוש עבודות, הרגשתי מן התמלאות בחיוניות, עד כדי שלב שזה ממש הציף אותי והייתי חייב לצאת לאוויר הצח.

בערב ה- 1 ליולי, במסגרת אירועי “לילה לבן 2010″ בתל אביב, גלריות רבות היו פתוחות למבקרים עד חצות. הסתובבנו בין אולמות התצוגה במשך שעות רבות. לבסוף הוצפתי אומנם, אך ברגשות ומחשבות מסוג אחר לגמרי.

את מה שראיתי באותו הערב ניתן להשוות, להוציא חריגים בודדים, לקליפה של ביצה – ריקה וחסרת משקל. שעמום טוטאלי! רובן המכריע של העבודות אנמיות, בנאליות ואינן מחדשות כלל, והן אף עשויות רע: ללא הבנה בסיסית של קומפוזיציה, צבע, הכרת הטכנולוגיות והמאפיינים הייחודיים של החומר. אינני מדבר כבר על יכולת רישומית, הרי ברור שאמן עכשווי אינו זקוק למיומנות כזו. הדבר אפילו עלול להזיק לו.

לטעמי האישי, התכונה החשובה ביותר של יצירת אמנות היא המדיטטיביות שלו, כלומר היכולת לשמור על תשומת לבו של צופה לזמן רב ככל הניתן. ואילו כתכונת מפתח עבור אמן הייתי מגדיר ראיית עולם ייחודית. יצירות “פשוטות” לכאורה מסוגלות לשמור על תשומת לב בעוצמה מדהימה, לדוגמא הציור המופשט של רותקו.

היצירות העכשוויות, לעומת זאת, מציבות כפי הנראה מטרה הפוכה לחלוטין – “לירות” בצופה את כל המידע הטמון בהן באופן מיידי, כמעין פוסטר. הרי אין לצופה זמן רב. יתרה מזאת, אמנות עכשווית, בפרט הקונספטואלית, פונה בהגדרה לרמת הרציו (מודעות – מחשבה – הבנה): קלטת את הרעיון – ניתן להמשיך הלאה. ללא ספק, יהיה זה מגוחך לקרוא תיגר על המצב השורר בתרבות העכשווית בכללותה. האדם משתנה, הזמן “נדחס” ומתעוררת השאלה: האם כל המטען התרבותי שנוצר במשך אלפי שנים איננו אקטואלי יותר?

ייתכן שבעתיד הקרוב תיווצר אמנות חדשה, אגרסיבית עוד יותר, כזו שמסוגלת לגבור על גירויים ומקורות מידע אחרים בעוצמתה. אם נרשה לעצמנו לפנטז, ניתן בהחלט להעלות על הדעת מצב שבו אמן יתעלל פיזית בצופים בפומבי או שיחלו לערוך קרבות גלדיאטורים כאקט אומנותי. ואולי גם זה כבר קיים איפשהו. עם זאת, אמנות שמקורה ברעיונות מלאכותיים, לעולם תחוויר אל מול חווית החיים הממשיים. האם נכון בכלל לאמן להתחרות במציאות של ימינו, מבחינת האינטנסיביות של מידע וגירויים סנסוריים שמציפים אותנו?

אני משוכנע שאמנות יכולה להתקיים אך ורק בתוך מערכת מושגים ו”כללי משחק” ברורים. מילת המפתח כאן היא “כושר הבעה”. אובייקט אמנותי אמור להכיל סטרוקטורה פנימית, שלד ברור, יש להתחשב בעקרונות אובייקטיביים של תפיסה חזותית, עליהם הסטודנטים של בצלאל לא שמעו, כפי הנראה, או שבמודע אינם מכירים בקיומם.

יוצר, אשר מתחיל את פעילותו בתחום האמנות הפלסטית כיום, יודע היטב שהעיקר באמנות זהו הקונספט. אך האם האקדמיה הישראלית – כדוגמת בצלאל – כאשר היא מכוונת אמנים צעירים לחפש רעיון אקטואלי, אינה מהווה גרסא עכשווית לאקדמיה הסובייטית, רק בסימן הפוך? בימי social realism אמן נדרש לבסס עבודתו על אידיאולוגיה. בימי האקדמיה של המאה ה- 19 הקלסיציזם והניסיון לחזור ל”אידאל” של יוון הקדומה היו לאסכולה השלטת. המכנה המשותף בין כל הנ”ל – קיבעון והעדר פלורליזם באמנות.

גדעון עפרת, במאמר “הקלות הבלתי נסבלת של האמנות”, אשר פורסם בעיתון הארץ בתאריך ה- 7 ליולי, מתאר את תחושת האכזבה מאמנות ישראלית עכשווית. הוא אומר: “אנחנו נולדים בלי נעורים כבר, נולדים ישר לתוך האמנות – נבונים כל כך, מפוכחים כל כך, מעשיים כל כך. התוצאה היא זקנה. אני הולך לתערוכות ואני זקן שפוגש זקנים. לא רוצה להיות בבית הזקנים הזה”. אינני יכול שלא להסכים.

לאוניד זייגר

Оставьте ваш комментарий

Поля отмеченные * обязательны для заполнения

:
*

*

Сайт оптимально работает в: Internet Explorer 8.0, Mozilla Firefox 3.6, Google Chrome, Safari 4.0. Если у вас старая версия браузера, вы можете скачать новую на сайте производителя бесплатно.