כיצד מתרחש דיאלוג בין אמנים? מה ייחודי בסוג זה של שיח, בשונה ממקצועות אחרים?

אני חושב שהסדרה “Line of Soutine” של איגור טישין היא דוגמא מצוינת לדיאלוג מהסוג הזה. איגור הוא לא האמן הראשון שמתכתב עם סוטין ביצירותיו. מספיק שאזכיר את שמותיהם של שני ענקים כמו פרנסיס בייקון או ווילם דה קונינג. אך לא מדובר בחזרה על דברים שכבר נאמרו, אלא ביצירה עצמאית לחלוטין, מלאה בהומור האופייני של טישין.

איגור טישין ניחן ביכולת יוצאת דופן לשלב בעבודתו כמעט כל סוג של דימוי ויזואלי. לפעמים נוצר הרושם שמדובר ברפרודוקציות או צילומים כמעט מקריים, שפשוט נקלעו לדרכו של האמן – הכל הולך, הכל מתאים לשימוש. חזיון תעתועים שכזה, שאנו רואים בעבודותיו של טישין, מוכר לנו מהחלומות, כשחיפוש אחר הסבר רציונלי יהיה טיפשי והעיקר – מיותר.

המקבילה לגישה מסוג זה באמנות ישראלית היא, לדעתי, היצירה של צבי טולקובסקי. אלא בעוד שטולקובסקי משתמש ב”איקונוגרפיה חילונית” מתוך התרבות האירו-אמריקאית והמזרח תיכונית, עולמו של טישין מושתת על המיתולוגיה של העידן הסוציאליסטי, עם דימויים כמו לוחם-פרטיזן מבלורוסיה או אישה בבגדים תחתונים מהסוג ה”ישן”.

טישין לעולם אינו מעביר “באופן מכאני” חומרים וויזואליים לקנבס או לנייר, אלא כאילו יוצר אותם מחדש, לפי כללי עולמו שלו, שבו הכל מתיישב אחד עם השני, לכל דימוי ימצא המקום המתאים. למרות הפשטות לכאורה והנון-שלנטיות, השכלתו האמנותית ניכרת בעבודותיו של איגור המדויקות להפליא.

עבורי, היצירה של טישין היא עוד הוכחה לכך שאמן באמת כישרוני “לא שם” על שאיפות לאקטואליות אלא פשוט חי את יצירתו.

לאוניד זייגר

קורות חיים של איגור טישין (בשפה האנגלית)