אליעזר זוננשיין: בתקופה של “Channel A”, אני זוכר שאימא שלי אמרה לי: “מה אתה עושה עם הבקבוקים האלה?”. אז אמרתי “מה זאת אומרת? תחכי שנה וחצי”  – “עוד שנה וחצי, אני אחד האמנים הכי מוכרים בעולם”. הסתלבטו עלי. אחרי שנה וחצי, הייתי כבר בביאנלה בוונציה,  פעמיים הייתי בספרים האלה של “100 האמנים הנחשבים ביותר בעולם”, וכל מני קטלוגים בינלאומיים כאלה. שנה וחצי! זה פשוט. אני יודע שאם אני רוצה, אני יכול לעשות את זה גם עכשיו. אני יודע שאם הייתי רוצה, יכולתי להמשיך מהמקום שהייתי בו ולעלות הכי גבוה שאפשר ולהשתין על כולם, כאילו, בקשת. לזוז קדימה בעולם האמנות, אם מבינים את עולם האמנות כפי שהוא באמת, אם מסתכלים לו, מה שנקרא, בלבן בעיניים, אפשר להתקדם הלאה בקלות.

וידאו: לאוניד זייגר

לנה זייגר: אין פה אלמנט של מזל?

יש מזל, אבל אתה יודע שאתה יכול את המזל הזה גם לקדם לעצמך. בצורה מסוימת. ברור שמזל הוא חלק מהמשחק. גם הזמן הוא חלק מהמשחק, התקופה והגיאוגרפיה. כן, אז תייצר לעצמך מזל גם.

ל.ז.: ספר לנו בבקשה, על הדרך שלך, מתחילתה.

השתחררתי אחרי שלוש שנים בצנחנים. חזרתי לארץ אחרי הרבה מאוד לבנון ואחרי הרבה מאוד שטחים. הגעתי מאוד כועס, מאוד עצבני. זה מסוג הדברים שרק אחרי זה הבנתי עד כמה… הגעתי לחברה שמדברת הרבה ועושה מעט, שלא יודעת מה קורה מאחורי הבועה שהיא נמצאת בה, ואם היא יודעת אז רק את מה שמעבירים לה. ואני לא מדבר דווקא ימינה ושמאלה. לפעמים זה שמאל לא נכון, לפעמים זה ימין לא נכון, מבחינת התיעוד והעובדות.

לצורך העניין, למשל, רבין כן אמר “תשברו ידיים ורגליים”. בפעם שאמרו שהוא אמר, הוא כבר אמר את זה גם כמה פעמים לפני כן. ומהבחינה הזאת, פתאום הדברים נראו לי… רגע, הוא אמר, אז למה הוא אומר שהוא לא אמר? כאילו, הוא אמר את זה לנו, ואנחנו לא התייחסנו לזה, כי כאילו, למה הביאו אותנו לשטחים בכלל? לחלק פרחים? למה אנשים חשבו שמביאים אותנו לשטחים? זה היה מאבק, תכל’ס. מאבק עדין, יחסית לאינתיפאדה השנייה. ומה שקורה בלבנון, באותה תקופה, עם חוסר ההבנה מה אנחנו עושים שם, לצורך העניין מגנים על גבול הצפון וכל מני כאלה.

אני רואה את עצמי בתור בן אדם ריאליסט פחות או יותר. לבוא עם אג’נדה וללכת עם רובה, גם אם אתה רדיקל ימני או רדיקל שמלאני, אתה עדיין מחזיק נשק ועושה איזו עבודה שחורה ובסופו של דבר מי שצריך לשלם את המחיר זה מה שנקרא “התולעים”, שזה האנשים שנמצאים בשטח. במגע שלי לפחות, עם הרבה אוכלוסייה אזרחית בשטחים או בלבנון, היינו הרבה פחות איומים ממה שזה נשמע או נראה. היינו ילדים טובים וממש ניסינו לעשות את המקסימום במינימום רוע. וההרגשה הייתה שמה שקורה פה בישראל זה פשוט לא ברור לי, מה רוצים מאתנו כאילו? מבחינת החבר’ה הצעירים האלה שיושבים בכל מני חורים בארץ ובלבנון. מה האג’נדה, תכל’ס? אתם רוצים להילחם, אז בואו נילחם. אתם רוצים שלום, אז יאללה בואו נעשה שלום. זה נורא מצחיק, שדווקא האנשים הללו שלוחמים, הם שמוכנים ללכת לכל כיוון הכי רדיקלי והכי מהיר, ומוכנים לשלם את המחיר גם.

כשסיימתי את הצבא, לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי. רוב החברים שלי נסעו אז להודו, אז התחיל בעצם הז’אנר הזה של לנסוע ולהסתמם עד עמקי נשמתך בכל סם אפשרי. אני ידעתי שאסור לי, דווקא בגלל שבתקופה הזאת מאוד אהבתי את הקטע הזה של סמים. החלטתי שבמקום לנסוע להודו ולדפוק לעצמי את החיים, מה שברור שהיה קורה, אני אלך ללמוד משהו. אחותי למדה עיצוב גרפי, אז נרשמתי לבצלאל ולויצ”ו. התקבלתי לשניהם, רק שויצ”ו רצו ממני תעודת פסיכומטרי ובצלאל לא. אז הלכתי לבצלאל, למחלקה לעיצוב גרפי. מאוד נהניתי. יצא לי גם להתחכך עם כל מני אנשים מהמחלקה לאמנות, מה שהוריד לי בעצם את הפחד העתידי מכל מה שנקרא “עולם האמנות”.

למדתי עם אנשים שהיום נחשבים מובילים בעולם האמנות, שחלקם אני מאוד תופס מהם, וחלקם אני מאוד לא תופס מהם, בגלל ההיכרות שלי ב”עומק השטח” עם האנשים האלה. כנ”ל לגבי המורים שלהם, שרובם נראים לי הזויים שם, ומנותקים מהמציאות סביבם. חוסר ידע מוחלט ממה שקורה בסביבה שלהם – לצורך העניין, בצלאל יושב בתוך מובלעת פלשתינאית, בין כפרים, וזה היה נראה לי שהם פשוט לא מבינים, איפה הם נמצאים. הם לא היו בכפרים האלה, שני מטר מתחתיהם. זה משהו שחוזר על עצמו בעבודות שלי, עם הרצון שלי לפחות להראות לעצמי, באיזו סביבה אני נמצא בה.

למדתי בבצלאל ארבע שנים, סיימתי בהצטיינות כמעט כל שנה, פלוס מצטיין פרויקט גמר. אחר כך הגעתי לשוק הפרטי ועבדתי במשרדי פרסום. תקופה של כחצי שנה עבדתי ב”קשר בראל”. זו הייתה תקופה מאוד מאוד קשה ואינטנסיבית, ומאוד מפרה גם ומדהימה, כי אז נכנס רק ערוץ 2, וילד שרק לפני עשר דקות גמר בצלאל פתאום מוצא את עצמו עושה תסריטים ומנהל תקציבים מאוד גדולים. אז לא הייתה חלוקה עדיין לתסריטאות, עיצוב גרפי וכו’ – כולם עשו הכל.

באותה תקופה פתאום גיליתי כמה שאנחנו, גם אני כמובן, חלשים בכל עניין הבחירות שלנו. שכל הבחירות שלנו רק נראות לנו רציונליות, אבל תכל’ס הן בחירות אמוציונליות שנקבעות על ידי אנשים קובעי דעת קהל. זאת אומרת, פיון כמוני שפתאום מחליט להחזיר מכונית שכבר לא צריכה להיות על הכביש כי היא חרא מכונית, עם משא פרסום טוב יכול להעיף אותה חזרה לשוק ולמכור אותה בכמויות. כי פשוט נורא קל לעשות את זה.

פוליטיקה – מעולם לא השתתפתי, לא הייתי מוכן להיות ארט דירקטור או תסריטאי של אף קמפיין פרסום פוליטי. לטעמי, אנשים שמתנדבים או עובדים במערכת שמנסה לשווק פוליטיקאי, לפי דעתי זה אנשים יותר גרועים מהפוליטיקאים, אלא אם כן הם באמת מאמינים בעמדות שלהם, אבל אני הבנתי שהעמדות שלהם משתנות כגודל התקציב. אני לא הסכמתי והיו לי הרבה מאבקים וריבים עם הבוסים שלי, אבל «No fucking way», אין מצב שבעקבות איזו הברקה שאני אצליח להביא, X יבחר לכנסת, ו- X יתחיל לעשות שטויות ויגרום להרבה מאוד Xים אחרים לשכב בבורות בכל מני שדות קרב, לצורך העניין. אני לא הייתי רוצה להיות מעורב בזה ואני חושב שכל פרסומאי שנמצא בעצם בתחום הזה צריך לדעת שמה”קוטג’ ” לבית קברות צבאי המרחק הוא מאוד קצר. ההבדל רק במכירות.

כש”השתחררתי” ממשרדי הפרסום, אחרי תקופה מאוד קצרה, הייתה לי התפרקות מאוד רצינית של סמים, מצאתי את עצמי על הרצפה, לא יכולתי בעצם לתפקד. חוץ מחברים קרובים שלי, אף אחד לא ידע את זה, החלטתי שאני מתפטר מעולם הפרסום. התחלתי לעבוד במועדונים, בחיי הלילה של העיר, ולפתח את הקו האמנותי שלי, שאז זה היה יותר עניין של ציור אגרסיבי, שלא בא באמת עם איזשהו ידע של טכניקה וחומר, אלא פשוט ציור שהוא התחלה של איזושהי מהות שרציתי להגיע אליה.

עם ערמת הציורים שלי נסעתי כמו אידיוט לפריז, כי לא היה לי את אותו ידע או הרצון לדעת מה קורה בעולם. אני מבחינתי, פריז הייתה הרומנטית ושם קרו הדברים והיו כל האמנים. כלומר, זה באמת בא ממקום אינפנטילי וחוסר הידיעה שלי של עולם האמנות. הסתובבתי עם הציורים שלי בין הגלריות בפריז, שם הבנתי שאין לי מה לחפש. לא בגלל היכולות הטכניות שלי או בגלל שהאמנות שלי טובה או לא טובה, אלא פשוט נפגעתי בכל מני דברים ולא מצאתי את המקום שלי שם. הבנתי שאם אני רוצה להתקדם הלאה, אני צריך לייצר איזה משהו שבאמת מתאים לי לאופי ולסביבה שלי. ואז עשיתי חשבון של הדרך שאני רוצה לעשות קדימה ואיך אני רוצה לעשות אותה. החלטתי שהדרך הכי טובה היא פשוט לייצר מוצר, שהמוצר הזה, הדימוי הזה, הוא שיזרוק אותי הלאה.

כשהתחלתי עם “Channel A”, התחלתי עם בקבוקים. לקחתי בקבוק ריק, שהבקבוק הזה הוא התחלת השחרור שלי. רציתי לבנות איזשהו רעיון של מהפיכה… אני לא יודע אם לקרוא לזה מהפיכה, אבל רעיון תיאורטי של לייצר, לדעת איך מהפיכה קורית. באתי עם הזעם, מהשירות הצבאי שלי, ומהעבודה שלי במשרדי הפרסום. לצורך העניין, האבן מבחינתי הייתה משהו שכבר זרקתי, ומעכשיו התחלתי כבר לייצר בקבוקים, ותוך כדי המאבק הזה מול המערכת, לראות לאן זה יוביל אותי. אם המערכת הייתה מחבקת אותי על ההתחלה, ולא היו מעיפים לי את הבקבוקים, סביר להניח ש- Channel A הייתה גוועת ונעלמת.

אני אסביר. זה כמו לקחת אבן ולזרוק נניח על הכובש, על הרכב הצבאי, זה משהו נורא אמוציונלי, אבל למלא בקבוק בנפט ובבנזין באחוזים מסוימים ולזרוק על רכב צבאי, זה כבר אומר שאתה נמצא במקום של שיטתיות, זה כבר הרבה יותר עמוק מאשר אבן. על ידי כך אתה לאט לאט יוצר תגובה של הצבא, ואז הצבא כמובן חוטף את הכריזה ומוציא נשקים ויורה מנשקים, ואז אתה לוקח נשקים וגם יורה, וצריך לבנות את האידאל שלך ולהבין למה אתה בעצם מוכן להקריב את עצמך. לא סתם בגלל שרע לך, אלא בעצם אתה צריך להבין מי הגיבורים שלך, מה העבר שלך, ההיסטוריה שלך – בעצם אתה מתחיל לבנות איזשהו פאתוס ציוני, פלשתינאי, כדי בעצם להרגיש בסדר עם זה שאתה הולך לרוץ לעבר אנשים שיורים בך.

שתלתי את הבקבוקים במוזיאון, המוזיאון זרק אותם. מהבקבוקים יצרתי את הפאתוס, יצרתי את ה- Saints – את הקדושים שלי, את כל הסיבות שלהן אני נלחם, כאילו – הכל נורא תיאורטי. בשלב מסוים, שזרקו לי את הבקבוקים, באתי עם רובים, זרקו לי את הרובים, באתי עם ה- Saints, כל המצב הזה נוצר שעל ידי הקטע של הדחיה ושאני לא הייתי בהלימות מסוימת, כי בעצם, מוזיאון תל אביב, כל המוזיאונים האלה, נתמכים על ידי הציבור, אז איך זה שיש מצב שאני, הציבור, רוצה להציג במוזיאון ואני לא יכול בעצם להציג? אני יודע שזה נשמע טיפה ילדותי, אבל זה היה מסוג הדברים שהרשו לי להיות יותר אגרסיבי.

כמובן שהדברים התנהלו כפי שאני תכננתי, כי אני זה שיצרתי כל הזמן את הכלי נשק החדשים, עם תיאוריות ותיאולוגיה אפילו חדשה, סביב Channel A. ואז, אחרי כמה פריצות למוזיאונים, חלקם בצורה יותר מתוחכמת, חלקם פחות מתוחכמת, נטמעתי במערכת והציגו אותי באופן רציני. האוצרת אלן גינתון הציגה אותי אחרי שפרצתי גם לה לתערוכה. היא אהבה את העבודות שלי ויצרה איתי קשר ובעצם הפכתי להיות אמן שזה “בסדר” שהוא בגלריה או במוזיאון.

באותה תקופה גם אירית זומר, הגלריסטית שאני עובד אתה, פתחה את הגלריה שאף אחד לא רצה לעבוד אתה, כי היא הייתה חדשה. הכל גם עניין של מזל בסיפור הזה. היא עשתה תערוכה והגיע לשם הרולד זימן, שהוא לא הגיע בעצם בדיוק לתערוכה, הוא הגיע לארץ כדי לראות מי יכול להציג בביאנלה בוונציה של אותה תקופה, לא זוכר, שנת 2000 ומשהו. מכל לקקני תחת החמודים והחמודות, שלמדו בבצלאל, שעבדו מאוד קשה וליקקו מאוד הרבה, והתחננו מאוד הרבה, והלכו להרבה פתיחות, ולמדו הרבה טקסטים באמנות – הוא לקח רק אותי. מה שגרם לזה שעד היום יש לי גוש של אנשים שמאוד שונא אותי, כי כאילו לא עברתי דרך כל המערכת הרגילה ובעצם עקפתי את כולם.

משם נפתח לי איזשהו תור זהב של “Channel A”, תור זהב מאוד קצר כי אני לא הסכמתי למשוך אותו. מבחינתי, הרדיקליזם שלי והתיזה שרציתי להוכיח, הוכיחה את עצמה, בבאינלה בוונציה בעצם עשיתי את העבודה האחרונה של “Channel A”. אחרי זה הוזמנו תערוכות על ידי כל מני גלריסטים ואוצרים שראו את “Channel A”, ורצו שאני אשכפל את “Channel A”, ושוב אראה את אותו ילד רדיקל שמסתובב עם קוקו וצועק על כולם. מבחינתי זה היה נראה זנות ולא הייתי מוכן לעשות את זה.
תוך כדי זה חזרתי לעניין של הציור, שרציתי לחזור אליו כל הזמן. בניתי את כל המערכת הזאתי בשבילי, בסופו של דבר. רציתי ליצור לעצמי מצב פסיכולוגי תמידי, שאני יכול לייצר דיאלוג עם עצמי. זאת בעצם הייתה אחת המטרות של “Channel A”.

רציתי להגיע למצב שאני מצייר. זה תהליך שלקח המון זמן ולימודים, מבחינתי זה לקח עד לפני שנתיים בערך. בעצם, בצורה אוטודידקטית, התחלתי ללמד את עצמי לצייר. בהתחלה באקריליק בעיקר, ואחר כך עברתי לשמן.
דבר חשוב שאני רוצה לציין לגבי “Channel A” – אני לא תיעדתי שום דבר. פרצתי למוזיאונים, קיללתי אוצרים בטלפון, איימתי על אוצרים בטלפון, תכ’לס. לא תיעדתי כלום, כי אני באמת מאמין שזה צריך לבוא מהמקום האמתי. איך זה יראה אמתי אם אני אתעד את זה? מבחינתי האישית, לא מבחינת מה שאני רוצה להקיף סביבי. השגתי כמה תמונות מהפריצה, איזו מישהי שהכרתי שהייתה שם בפתיחה במוזיאון והיא גם צילמה במקרה, אז יש לי איזה כמה תמונות שלי, כאלה מטושטשות, איך שאני מסתובב עם הרובה בתוך המוזיאון.

ל.ז.: רצית להגיע ללב המערכת. הגעת, ומה אתה עושה משם?

הגעתי ללב המערכת ותכל’ס, הוכחתי לעצמי שאפשר לעשות את זה, ואני יכול להוכיח שכל אחד יכול לעשות את זה. ישנה מערכת, וכל מה שצריך לדעת זה איך לבוא ולעבור דרכה. וזה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה. מה שמלמדים בבית ספר לאמנות זה להיות מאוד שבלוניים. שואלים אותי תמיד: “כמה קטלוגים יש לך?”. או השאלה “נעשה קטלוג במוזיאון או לא?”. זה אף פעם לא עניין אותי, האם יעשו לי קטלוג במוזיאון או לא. אף פעם לא עניין אותי האם המוזיאון ישלם לי כסף על זה שאני עובד ומציג תערוכה במוזיאון. כמובן, אם אני מקבל את הכסף, מה אכפת לי? אבל אני לא חושב שצריך לתת כסף בכלל. מבחינתי, הכסף צריך ללכת לפתיחת עוד אגף גדול במוזיאון, שבו תערוכות מתחלפות כל שבועיים, ולא כל חודשיים, וכל אחד מקבל חלל. מבחינתי, כל אחד יכול לעמוד בתור ויקבל רנדומלית את התור שלו, ויקרה מצב כזה ששרה מבת ים, שהיא מפסלת בקרטון, פתאום תקבל את התור שלה להציג שם, ומה שיקרה שבאותו יום, שיפתחו כל מני תערוכות במקביל, של אמנים לא מוכרים או מוכרים, בקונסטלציה של החלל הזה במוזיאון, האנשים יביאו את הסבתא שלהם, את הדודה שלהם, את השכנה שלהם למוזיאון. ואז המוזיאון יהפוך להיות מקום שאנשים באמת באים אליו יותר, ומוכנים להיפתח אליו יותר.

זה עדיף על פני מוזיאון שהאמנים רוצים כסף לתערוכה כזאת ואחרת – כאילו מעוניינים לשמור על הסדר הסגור הזה. מבחנתי אמן לא צריך לקבל שום דבר מהמערכת. וזה לא הופך אותי לפחות זונה, אם יש פרס X או פרס Y, כמובן שאני אשתתף. אם מחלקים כסף, אני אקח… לא, אמנות לא צריכה לתת כסף לאמנים, בשום פנים ואופן. אם לאמן אין כסף – או שימות ברעב או שיעבוד ברחוב או שימצא לעצמו איזו עבודה נוספת לעבוד בה, או לצורך העניין יחיה את החיים שלו כמו שהם וימשיך הלאה, ויציג.
ברגע שאמן מקבל כסף מהמערכת, הוא חלק מהמערכת. ברגע שאמן מתחיל להשתדל להיות נחמד כדי לקבל את הפרס, הוא בטוח לא יכול להיות אמן טוב. או שיש אמנים שמחליטים להיות בוועדה שמחליטה איך לחלק את הפרסים – וזה עוד יותר גרוע. אני מדבר בעיקר על מוזיאון תל אביב עם כל המהפכה המטומטמת שקרתה שם, והאמנים ש”הסתערו” על המוזיאון. המטרה היא בעצם לקבע את הדימוי שהושתל להם בבית ספר, שהאמן הוא מישהו שצריך בעצם לטפל בו ולטפח אותו, בעוד שאני טוען שזה לא נכון. האמן צריך להיות רדיקל, אינדיבידואל, שפועל מתוך זעם נגד המערכת. הוא לא יכול לעשות את זה אחרת, באמת שלא. אולי לא נגד המערכת, אולי בעד המערכת, אם הוא רוצה, אבל גם אז, לא מתוך המערכת.

אחרי שגמרתי עם “Channel A”, חזרתי שוב לצייר, כי יש לי את הפלטפורמה המאוד נוחה, גם אני מוכר פה ושם עבודה ויכול להתפרנס מזה, וגם אני נמצא בחופש מוחלט תחת ההגדרה של אמן. איפה זה מתבטא בחיים שלי, שעכשיו יש לי ילדים, משפחה וכד’? אלה העובדות, זה משחק החיים שמשמעותו היא שחיים שלך כל הזמן משתנים. תיכף אני אסביר, איפה עולם האמנות בבעיה עם זה. כשאני רואה אמן שבמשך 30 שנה מדביק שולחנות וכסאות – אני לא מאמין לו. אם הוא לא שפוי, בבית חולים לחולי נפש – מאמין לו. אבל אם הוא גם מלמד, גם מציג, גם מסתובב, גם כותב, ועושה אותו הדבר… וזו הנישה שדופקת את עולם האמנות, תכ’לס. כי אלה המורים גם. אותו מורה מצייר את אותו הדבר כבר 30 שנה, יש לו ילדים, אין לו ילדים, הייתה מלחמה, יש פצצה, אין פצצה, ירד עליו גשם אתמול, בטעות הוא דרך על קקי, היה לו שלשול… כל הגועל נפש הזה, והוא עדיין עושה כסאות ושולחנות. לא מבין את זה.

או אמן, לצורך העניין, שבא מכיוון מאוד אמוציונלי, ומצייר בצורה מאוד אמוציונלית, ומדבר על כל מני פצעים שיש לו, סבבה, מצייר את הציור הזה שוב ושוב… מאמין לו, מאמין לו, מאמין לו…. אבל יש לו עוזרים שעושים לו את זה? לא מאמין לו. ויש הרבה כאלה. יכול להיות שאני שאני גם כן אפס, בדיוק כמו כולם, כי גם אני מלא תיאוריות ומלא חרא ומזיין את השכל מפה ועד להודעה חדשה, אבל זו האג’נדה שאני פועל לפיה, לפחות ככה אני רואה את עצמי מול המראה המון המון שנים.

בשביל זה אני גם משנה את הז’אנרים שלי כל הזמן, כי החיים שלי משתנים כל הזמן. אני לא יכול לראות את עצמי אבא לילדים ומצייר אנרכיזם בקטע של “Fuck the world”, “בוא נזיין את כולם”… לא עובד ככה. צריך לקום בבוקר, לתת להם ארוחת בוקר, להוציא אותם מהבית ספר, ללכת למורה לדבר אתה כי הילד רב עם ההוא, וההוא מרביץ לזה, וזה חלק מהחיים שלי. ואם עכשיו החיים שלי זה יותר עם הילדים, ואני יותר בטבע – אז כן, אני עושה מגדיר צמחים עכשיו, ולא מצייר. כרגע אני חייב לעצור את המקום הזה, כי אני לא יכול לתת לו את ה- 100%. אולי זה אחרת, אם אני מדביק שולחנות וכסאות מהבוקר עד הערב, ואני לא צריך להשקיע בזה יותר מדי מחשבה אלא יותר בקטע של לתעד את הדימוי, כדי שחס וחלילה אם יהיה איזה אמן בחו”ל שיתחיל להדביק שולחנות וכסאות, אני אגיד “אני הייתי קודם”.

ל.ז. ספר לנו על עבודות הציור שלך, כמו “נוף וירושלים”

העבודות של ירושלים, ה”בושיות” האלה, זה התהליך הלימודי שלי בציור. נטו. אני לא מצייר את זה יותר. אני ידעתי שאני צריך ללמוד ציור, והעבודות הגדולות האלה, כמו ירושלים, זה עבודות לימוד נטו, אין בזה שום רגש. ידעתי שהציור שלי הוא דו ממדי, ושאלתי את עצמי איך אני מצליח לעבוד דו ממד בעומק? ואיך אני מצליח לעבוד עם סרגל צבעים מסוים, ואיך אני עובר לצבעי שמן? כל הדברים האלה, מבחינתי זה תהליך לימודי, כדי שאוכל לבטא את עצמי יותר טוב.

ההבנה הזאת, שאני יודע לצייר, הגיעה לפני שלוש שנים או שנתיים, שפתאום שמתי לב איך הגוף שלי זז מול הציור, ואני כבר לא צריך לחשוב על איזה צבע אני דוחף, כי זה כבר בא לי טבעי, ואיך אני מזיז את היד מול הציור.
אז הגעתי למקום שאני כבר מגדיר את עצמי בתור צייר, ואני יודע לגשת לקנבס ולצייר וליהנות מכל רגע – אין לי עכשיו את הזמן לעשות את זה. כי עכשיו יש לי משפחה וילדים, ואני לא רוצה להפסיד גם את הדברים האלה, שהם חלק ממני, ובעצם גורמים לי לראות דברים בצורה אחרת וכן – להשתנות. אז עכשיו אני עושה את המגדיר צמחים, ובינתיים אני מטעין את עצמי, ומטעין את עצמי, ובקרוב אני אצא לציורים חדשים, שמדברים אלי יותר. אני פחות אחזור לציורים המושגיים שלי שעשיתי, שמבחינתי סיימתי את הכיוון הזה.
הציור “חתכים זהים בנוף ופורטרט” סגר, מבחינתי, את כל הציור המושגי ושם אותו בצד כרגע בארון, וגם את הפיסול המושגי. אני אומר “מושגי” מבלי לדעת על מה אני מדבר, אני חושב. כרגע אני חוזר יותר לציור האבסטרקטי, דימויי, “תת מודע”. זה אומר שאני בא לציור, אני יודע מה אני רוצה לעשות, אולי עם איזו סקיצה אחת, מצייר ומה שיוצא – יוצא. זה מקום שמאוד רציתי להגיע אליו. ואני מאמין שאמשיך לעשות את זה עוד איזה שנתיים, אחרי שאגמור את הספר, המגדיר צמחים וחרקים.

לנה: מה הביא אותך לעשות מגדיר צמחים וחרקים?

אני עושה דברים שאני אוהב לעשות. אני לא מוצא את עצמי עושה דברים שאני לא אוהב לעשות. כשהייתי ילד, בגיל עשר – אחד עשרה, כבר היו לי אוספים קטנים, של עקרבים, חרגולים, לא של פרפרים. אהבתי פחות את הצבע של הפרפרים אלא את פרקי הרגליים, החיבורים, הם נראים קצת כמו רובוטים, זה מאוד מתאים לאהבה של ילד. במשך שנים הייתי אוסף חרקים ומתעסק איתם, בדרך זו או אחרת. ונראה לי תמיד לעשות מגדיר צמחים וחרקים גדול עלי. ובאמת גדול עלי, אני לא אנטומולוג ולא בוטניקאי. אבל הרגשתי חוסר. אני אוהב את התחום, וכל המגדירים הטובים, שהיו לי בסביבה, נגמרו בשנות ה- 60′, והמגדירים החדשים נורא פרקטיים כאלה. אתה רואה את הצילום של הצמח, אתה לא מזהה אותו. בגלל איזושהי מהפיכה שקרתה בישראל בשנות ה- 60′, שהפכנו להיות מחברה חקלאית לחברה תעשייתי יותר, והמצלמה הפכה להיות אלמנט זול, כך שהבוטניקאי כבר לא צריך את האמן שיבוא אתו, הוא כותב את המגדיר ומצלם את הצמח לבד, וזה נראה קטסטרופה הצילום, למרות שהטקסט מדהים. וככה הם התחילו לאבד את הקהל יעד שלהם, שזה בעצם הקהל היותר צעיר, או ה”לא מבין”. אם אתה רואה צמח ואתה יודע שקוראים לו “ציפורנית מצרית” או רואה “רצה סגלגלה” שכולם רואים אותה פה וזה נראה לך סתם ג’וק, אבל מתברר שהיא אחת מה מדבירי ם הביולוגיים הטובים ביותר נגד חלזונות – לצורך העניין, אם אתה יודע לפתח את זה ולכתוב את זה יותר קרוב לעממיות, וגם לתת צילום יותר טוב, ולתת איזשהו רגש של קרבה אסטטית, אז אני חושב שניתן ליצור איזושהי מהפיכה קטנה בהסתכלות של אדם על הסביבה שלו. אני חושב שאם הספר הזה יגיע לבתים, ההסתכלות על הסביבה תהיה שונה.

אני עושה את הספר הזה לא למטרת הגשמה עצמית אלא כי צריך את הספר הזה כדי לדעת fucking מה קורה מסביב, בדיוק כמו שעשיתי אז בעבר, עם “Channel A” וכל מני כאלה, עם תרבות צריכה ונשק – של בדיוק מהי הסביבה שלנו ואיך היא נראית. וגם הספר הזה, הוא פשוט בא ממקום אחר אך מאותה סיבה. אני תמיד מתעסק עם הסביבה, כדרך להכיר את עצמנו יותר טוב. לא מהמקום הירוק, שזה מאוד אופנתי, אלא מהמקום הזה של הסביבה.

ראש פינה, מאי 2012