לקר

לזכרו של בוריס לקר

tumbnail
10.02.2011 · חדשות

חברים יקרים!

אנו מזמינים אתכם לתערוכה המוקדשת לזכרו של בוריס לקר ז”ל, “מארקו פולו – דרך המשי”. [» » »]

אולגה פלייב לזכרו של בוריס לקר

10.02.2011 · חדשות

סבא שלי,

הזיכרון החזק ממך בילדות שלי הוא שדחפת אותי במגלשת לשון “המפלצת” ופחדתי נורא.
בפארק העץ נדנדת אותי בנדנדה כל כך חזק שהנדנדה כמעט עשתה סיבוב שלם, הבטן שלי התהפכה וכל האמהות הסתכלו עליך בתדהמה.
אין ספק שאתה זה שזרעת בי את החיבה להרפתקאות ואת אהבת האדרנלין.

הומור תמיד היה חלק בלתי נפרד מדרך החיים שלך. בטלפון עבדת עלי שמתקשרים מעיתון “ידיעות אחרונות”, הבהלת אותי תוך כדי שסיפרת לי סיפור אחרי שכבר נרדמתי. בנית כיסא מלך סביב האסלה בשירותים והצבת ממול מראה. התחפשת לדמויות מכל הארצות מהן היית חוזר, עשית מסיבות, השמעת שירים אוטנטיים, הכנת תלבושות, הגרלות והקרנת שקופיות.

אהבת חברה, תמיד שמת את האנשים סביבך, החברים שלך ואת המשפחה בעדיפות ראשונה. היה חשוב לך להצחיק, להתעניין, לשתף וללמוד מאחרים. כל דבר הצלחת להפוך למסיבה. גם תערוכה בדירת שלושה חדרים שאליה מוזמנים 300 אנשים, הייתה דבר שבשגרה.

אמנות וספרות היו בראש מעיניך. היו ל את כל הספרים, את כולם קראת, אפילו את מאיר שליו רצית לקרוא בעברית. כל חיי לקחת אותי להצגות ב”תיאטרון ירושלים” (למרות שבכולן לקראת הסוף כבר נרדמת).

כל חייך עסקת בדבר שהכי אהבת, ליבת חייך- האמנות.
זו מתנה משמים לעבוד ולעסוק בדבר שמפיק בך רוח חיים, עניין וניצוץ בעיניים.

סבא, על כל אלה אני מעריצה אותך,

על ההרפתקנות שלך, אהבת הטיולים ברחבי הארץ והעולם (לא כל אחד קם והולך לטפס את ההימלאיה אחרי גיל 70 ).

על חוש ההומור חסר המעצורים. גם מצבים לא פשוטים הפכת למשהו מצחיק ופשוט יותר.

על היחס שלך לאנשים: על הנדיבות, חום הלב ועל היחס שלך למשפחה שתמיד היית מוכן לעשות הכל למענה- כולל לנסוע חמש שעות באוטובוס עם כל התמונות שלך לכל כיוון, לצפון הרחוק לבסיס צבאי, כדי להעביר שיעור של חצי שעה לחיילים שלי. או זה שתמיד רצית לשטוף רצפה במקומי כשהתלוננתי.

על שהשקעת את עצמך באמנות- אהבת חייך ועל חוש היצירתיות הבלתי נדלה שבך.

על זה שהיית סבא כל כך חם ואוהב, כל כך מצחיק, משמח, מלמד ומעורר השראה.

אמרתי לך את זה לא פעם ואומר את זה כאן שוב:
על כל אלה, תמיד היית בשבילי דמות להערצה, תמיד אשאף אליך ואראה אותך מול עייני.
כמו שבאמת היית, כמו שגם אתה כתבת על עצמך, כך גם כולנו נזכור אותך:

צעיר בנפשך, מלא שמחת חיים, חווה את העולם בכל חמשת החושים ואוהב את החיים על כל צדדיהם!

אולגה-אביה קסייננקו לזכרו של בוריס לקר

10.02.2011 · חדשות

איני מזדהה עם הז’אנר הזה, אך כנראה הגיע זמן להודיע לכל העולם הנאור והאמונתי על כך, שהכרתי את בוריס לקר, את בוריס גריגורייביץ’, זכרונו לברכה, במשך כמעט ארבעים שנה. הכרות זו החלה בקייב, שם ב.ל. התפרסם בזכות התנהלותו המקורית, הנדירה למחוזות הללו. כך פעם, בחגיגת היום הולדת ה45, כאשר קהל רב של חברים ומעריצים התכנסו סביב שולחן מלא כל טוב בסטודיו המפואר שלו, הוא עיטר את שולחן הזה בדפי נייר לטש, שהיו אמורים לשמש למוזמנים בתור מפיות.
ולהסטודיו המפואר ב. ל. זכה מכיון שהיה דוקטור לאדריכלות. אך ממסד והתארים לחוד, אבל נפשו היצירתית – הלא ממוסדת בעליל, הנמרצת ויחד עם זה רציונלית, היתה זקוקה כל הזמן לאיזה מיצג תיאטרלי. להופעה חיצונית, כלומר לסוג הבגדים, היה תפקיד הכרחי במיצג זה. בתקופת אביב – קיץ – כולו בלבן כולל נעליים, המצוחצחות במשחת שיניים. בתקופת סתיו-חורף – כולו בשחור, לבוש מעיל מיוחד עם כובע ומכנסים המתרחבות כלפי מטה.
אך החיוך ונעם ההליכות לא היו תלויים בעונה. סבר פנים טובות ואף נאיביות, והשאלות הפרובוקטיביות, שנשאלו בפתאומיות בטון ידידותי במיוחד. והשאלות הללו לא היו ריטוריות- הוא רצה בהכרח ולאלתר לקבל עליהן תשובה. תשובה מפורטת.
הוא היה מהקבועים בקונצרטים פילרמוניים, ובהפסקות של מופעי האורחים המפורסמים מעיר הבירה, בלובי ניתן היה בוודאות לפגוש את גיבור סיפורינו.
את המעשים הטובים הוא שאף לעשות בנכונות ממש כפייתית. פעם, למשל, הביא לי לירושלים מצ’כיה אלבום ציורים מתנה השוקל כ10 קילו, של חברינו המשותף , צייר מיכאל שיגול – עמיתו ושותפו בעבר בסטודיו לאדריכלות. יהי רצון וזכויות אלו יגנו עליו בעולם האמת.
הסיסמה של המפגשים שלנו בירושלים היתה “פאספרטו”. הוא התעקש על צבעוניים, ואני עד עכשיו מעדיפה לבן. אך לשכנע אותו לא היה ניתן. השנים עברו, התערוכות באו אחת אחרי השניה, וסיסמה לא השתנתה.
אחרון מפגשנו היה ביום קיץ מסנוור בתוך חנות כל בו בקרבת בית האמנים. הייתי שקועה במחשבות בעומדי באמצע האולם, ולפתע שמעתי צליל שקט אופייני. מעלי נפתחה מטריה לבנה, וקולו החרישי של בוריס אמר: “פריווט” (שלום). היה ניכר שהוא שמח מהאילטור הפתאומי, קטע מסרט גרוזיני של שנות ה70 בסגנון האקזסטנציאלי. ככל הנארה דוקא התקופה היא החדירה לו את השפה האסטטית, בה השתמש עד סוף ימיו. איך שלא יהיה, זה יצא די מרשים. ובמיוחד הסצנה הזאת נראת מרשים עכשיו, כאשר היא מופיעה בדמיוני, צבועה בצבע לבן טהור וצח.

תרגום מרוסית:נחמיה בועז

יונתן אמיר.המדבר הוא שדה קרח סיבירי – לזכרו של בוריס לקר

10.02.2011 · חדשות

נודע לי הערב (מוצ”ש) שהצייר בוריס לקר הלך בסוף השבוע לעולמו בגיל 78. הכרתי את לקר בשנת 2004, במסגרת הכנת כתבה על אמנים שעלו מברה”מ לשעבר שפורסמה בעיתון “כל העיר”, ומאז נשארנו מיודדים. הוא הגיע לישראל מקייב שבאוקראינה בשנת 1990. במשך שנות חייו בארץ הציג תערוכות של אמנים שונים בסלון ביתו בשכונת גילה בירושלים, השתתף בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, בנה קהילת אמנות פעילה ובשנים האחרונות חבר לאמני גלריה אגריפס 12. עבורי, פעילותה של קהילת אמנות זו, דוברת רוסית ברובה, הייתה גילוי נעים, זר ומרתק, אולם ההפתעה הגדולה שזימנה לי ההיכרות עם לקר לא הייתה פעילותו החברתית אלא ציוריו, ובמיוחד סדרת ציורי נוף גדולים בצבעי מים שיצר בתחילת העשור. זו סדרת מופת בעיני. אני עדיין זוכר את התדהמה שחשתי כשהבדים הגדולים נשלפו מן הארון בחדר המגורים הקטן, ואני לא חושב שנתקלתי פנים אל פנים באמנות שמכילה את מאבקי ההגירה באופן ציורי ופיוטי כל-כך, רך דיבור ומאיר ובו בזמן טעון ומסמא, נאיבי ופסימי בעת ובעונה אחת, ממש כמו לקר עצמו.

מבטו של לקר נע בציורים אלו בין שני ניגודים – בין המבט המוקסם, השיכור, של צייר שנחת במקום חדש ומופלא, ובין מבטו הזר של המהגר שלעולם יחוש כאילו הוא נוגע בדברים מבעד לכפפות. זהו ציור מרתק משום שהוא מבוסס על התבוננות אך אינו מתאר את המראה בו מתבונן הצייר. הוא (הציור) עומד בתווך שבין לבין, ומתאר את הפן הנפשי של תהליך ההתבוננות, ההכרה, הזיכרון והידע. הציור של לקר מכיל קונפליקט גדול. הוא תוצר של מאבק בין הרומנטיקן שמאמין בכוחו של הציור לתאר מציאות, למפוכח, שיודע כי מדובר בציור שמתאר את הרוח ולא את האור. לקר התבונן חזק חזק. הוא צמצם את העיניים ומיקד את המבט, ניסה נואשות לאחוז את המציאות הפרושה לפניו, גם אם ידע שיכשל פעם אחר פעם, גם אם ידע כי לעולם ישאב, כדברי הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי, אל “עומק מטאפיזי הנמצא בין הכפלים הסמויים של מראה העיניים”.

הציורים צוירו בצבעי מים על גבי בדים גדולים (2-3 מטר). מזג האוויר החם בישראל, שאינו מאפשר עבודת שטח ממושכת עם צבעי מים, אילץ את הצייר להכין סקיצות בחוץ, ולצייר את הציור הגדול בביתו, מן הזיכרון. זהו אילוץ טכני שרק מדגיש את מרכזיות המרחק בציורים. מרחק גשמי שיוצר דימויים מעורפלים בצבעוניות מונו-כרומטית מאופקת, ומרחק נפשי, שמערבב בין זיכרונות קרובים ורחוקים, בין מראה עיניים בלתי אמצעי ובין ידיעה מוקדמת. ציוריו של לקר הופכים את חוף אשקלון לתמהיל של חוף ים, שדה קרח סיבירי וקו אופק פנטסטי. הר-המנוחות שבו יטמן מחר בצהריים, הופך בציור לזירת תעתועים.

ערב רב, 31 לאוקטובר 2010.

Сайт оптимально работает в: Internet Explorer 8.0, Mozilla Firefox 3.6, Google Chrome, Safari 4.0. Если у вас старая версия браузера, вы можете скачать новую на сайте производителя бесплатно.