כשאני פותחת את הודעת המייל אני מגלה בתוכה תצלום – פורטרט עצמי, מעורטל כמעט מכל שכבה של מגננה, מיישיר למצלמה מבט שאין בו רגע של זיוף. זה אבא שלי, וככה הוא מצלם – פשוט אבל מדויק ועמוק, בלי להתחכם, בלי לוותר לעצמו או לצופה. כשהוא מצלם אנשים אחרים, או אובייקטים דוממים, המבט שלו מלא חמלה. כלפי עצמו פחות. “ראית את הנכה שבצילום?”, הוא שואל אותי בטלפון, ומסביר שניסה לצלם את עצמו מהצד כדי שייראה כאילו היד גדומה במרפק, רק שלא הספיק להתיישב בתנוחה הנכונה לפני שהופעל האוטומט.
אבא שלי יודע לצלם, אבל לא לדבר על מה שהוא עושה. “זה פשוט, נו”, הוא אומר בקוצר רוח, “באתי, חיפשתי את האנשים שהיו שם, מצאתי, צילמתי”. את זה הוא אומר על מפעל נטוש לסיתות אבן, שפעם עבדו בו אנשים מבוליביה ורומניה ואוקראינה וסין, שהוא וחבריו למועדון מצאו באקראי, והלכו ובלשו בו עם מצלמותיהם. אותו עניינו האנשים – והוא הלך בתוך החללים הריקים ואסף חפצים שיספרו לו את סיפורם. משקפי מגן מפלסטיק, קופסה ריקה של חומוס, מחברת ובה שורות על גבי שורות של כתב סיני קטן ומסודר, בגדי עבודה בכחול מהוה על קולב. מתוך כל אלה הוא בונה מחדש את הסיפור, וממסגר אותו בתוך תצלום אחרי תצלום. האנשים וסיפוריהם, תקוותיהם, רגעי היומיום הקטנים שלהם, קופאים בתוכם כמו ניצולי פומפיי בתוך האפר.
בעיני אבא שלי הוא אמן של דיאלוג בובריאני, של אני-אתה במובן העמוק ביותר. גם כשהוא מצלם חפצים, הוא מדבר איתם, והם מחזירים לו דיבור. אי אפשר להסתכל על העבודות שלו בלי לרצות להיכנס לתוכן, לגעת, להיות שם, להצטרף לדיאלוג. וכשהוא מצלם אנשים ונשים הוא תמיד מצליח לראות בהם משהו שאף אחד אחר לא רואה. יחד עם תווי הפנים הוא מצליח לצלם את החלום הכמוס שלהם, את צלקת העצב הדקה שלהם, או את המחשבה המחויכת שעברה להם בראש באותו רגע. אפשר לכתוב סיפורים על התצלומים שלו – אבל הוא לא יעשה את זה. הוא כבר צילם – ובכך כבר סיפר את הסיפור. אין מה לספר יותר.