אמנות זמננו חדלה לחיות למען העתיד. העתיד – הכוח המניע של כל תנועה – איבד את תפקידו. תאוות הבצע ותאוות השלטון, ולו המוגבל ביותר, הפכו למטרה וריתקו את מחשבות האנשים, לרבות האמנים. הגולם שנועד לשרת הפך לאדון החיים, לאדון האמנות. כבר קרה בעבר שהשוק בגד בגדולי האמנים, כיום הוא הפך לקבועה הבלעדית כמעט, שעל-פיה נאמדים המוניטין של יצרן זה או אחר. קני המידה המקצועיים הושלכו הצידה. הצרכן המודרני איננו זקוק למיומנויות הצייר ולאיכות היצירה. יצירת האמנות אינה אלא מרכיב אחד מיני רבים בבורסה, שדרכה זורמים מיליארדי דולרים. טוב הוא מה שנמכר טוב. עמדה מעין זו קיימת מאז ומעולם, אך בימים עברו היא זכתה ליחס של בוז מצד האליטה האמנותית. כיום היא מושלת בכיפה. האמנים מזמן מסרו עצמם לחסדי מי שסבור כי כל דבר ראוי להיקרא אמנות, בלי יוצא מן הכלל. אך אם הכל הוא אמנות, אזי האמנות אינה קיימת כלל. המוזיאונים נגררים אחרי האמנים. איך להילחם במגפה זו? קרא עוד>

• קורות חיים
• תערוכות
• Marc Scheps. Symbol, Letter, and Word in Michail Grobman’s Art
• Vasili Tsereteli. Michail Grobman at the 3rd Moscow Biennale.
• ל.זייגר: ראיון עם מיכאל גרובמן