לעבודות עצמן של הזקנים המאובנים שלי אין שום ערך.
כמעט כל הזקנים, כולם לפני מותם מתחילים “ליצור”.
אמי המנוחה שנתיים לפני מותה לקחה מחברת משבצות והתחילה לכתוב שירה. כמו בקייב (שבאוקראינה) שלפני המלחמה כשהייתה בת 13.
אבי המנוח לפני מותו הקליט 17 קלטות שלמות עם סיפור חייו.
המפנה בנקודת הראייה קורה כאשר אתה מביט בחתיכת העץ החרוטה ומקשר אותה עם כל מה שידוע לך על יוצרו,
שהוא כבר מעל גיל 90;
שהוא עבר פעמיים שבץ ובכל זאת ממשיך להגיע אליך ולפעמים בעצמו על שני רגליו;
שהוא אינו יודע איך לחזור לבד למקום מגוריו אחרי הלימודים ולכן בת זוגו פוגשת ולוקחת אותו הביתה;
שלאביו בפולין הייתה נגריה;
שעוד מילדותו הוא זוכר את ריח הנסורת ולכן הוא בכלל מלכתחילה בא אליך לשיעור;
שהוא חרט מקרש סוס חום דומה לזה שהיה לאביו;
שכאשר הוא היה בצבא הטורקי עוד לפני מלחמת העולם השנייה חבריו לחייל דפקו אתונות, ויתכן שגם הוא, אך היום הוא שותק;
שכאשר הוא החליט לברוח מהבית לפלשתינה ב – 36 או 37 אמו אמרה: “עכשיו אין לי בן,” ואחר כך שרפו את כולם בפולין במחנות ריכוז;
שהוא עצמו עבר דרך מחנות המוות;
שמילדותו מקועקע על ידו מספר סידורי;
שבנו נעדר במלחמה יום לאחר חתונתו ושגופתו זוהתה בתוך טנק פגוע חצי שנה לאחר סיום המלחמה עם מצרים בעזרת מפתחות הדירה החדשה שקיבל כמתנת חתונה;
שנכנס להלם בקרב הראשון שלו בסיני 1956 וששתי ידיו משותקות, שהוא יותר מחצי חייו בילה בחדרי ניתוח והיום מגיע אלי לסדנאות, חורט בעץ ומספר את אותן הבדיחות 10 פעמים רצוף;
שלאחר ניתוח לסילוק גידול הוא שאל את הרופא אם יוכל להמשיך לחרוט בעץ;
שהיום הוא אפילו אינו זוכר באיזה חודש הוא חי – אוגוסט או “ניובר” (הכוונה לנובמבר, משחק מלים ברוסית עם המלה הגסה “מישהו שאינו מזיין יותר”);
שכמעט לכל קשיש או קשישה שבאים אלי עומד בבית “האדם החושב” של רודן או במקרה הגרוע ואן-גוך;
שאני צוחק עליו ויחד איתו בשיעורים.
ואז מה שרואים מקבל משמעות אחרת.
וכל האמת הזאת כשאני מסתכל עליהם וחי את חייהם הופכת לאומנות.
צריך רק למצוא צורה אומנותית מתאימה כזאת שתעביר את כל הידע הנצבר בי ללא כל המלים המיותרות האלה.
זה הכול. (c’est tout)

מתוך יומני

***

“מאתמול” (6/2/08)
י. היה מנהל בכיר במשרד ממשלתי בירושלים.
יום אחד, נכנס אליו עובד ממשרדו
כולו חיוור מרוב פחד.
ואמר שלפני דקה הוא קיבל טלפון מראש הממשלה גולדה מאיר.
היא שאלה אותו למה לעוזרת בית שלה
עדיין אין דירה.
“אין לה זכות לקבל דירה” ענה העובד.
“אבל אני לא יכולה לנהל את המדינה
מפני שלעוזרת שלי יש תמיד מצב רוח רע”
אמרה גולדה.
העוזרת לא קיבלה דירה
והעובד היה על סף פיטורים
אבל י. הגן עליו.
“אסור להתפשר” אמר.

***

“היום הסבים נזכרו” (18/3/08)
היום הסבים נזכרו
“אתה זוכר?
בשנות ה-50
בצומת נחשון
היה קיוסק.
ואת בעלת הקיוסק קינו
‘השדיים של המדינה’.
היא הייתה שמה אותם על הדלפק
וכל מי שהיה נוסע
מתל אביב לירושלים
וחזרה
או מירושלים לבאר שבע
או מירושלים לחיפה
בא לראות את הנס”.

***

“אי תיאום בזמנים” (14/3/08)
אתמול הסברתי לגברת ס.
איך להחזיק את המפסלת.
“המורים שלי לימוד אותי שצריך ככה וככה” אמרתי.
“באילו שנים אתה למדת?” היא שואלת.
“התחלתי ללמוד ב-1971″ השבתי.
“ובמה עסקת לפני כן?” היא שואלת שוב.
“עסקתי בלהיות ילד” עניתי לה.

***

“סבאל’ה ישראל”
נולד ב-1925 בפולין במשפחה מרובת ילדים.
ב-1939, בהיותו בן 14 ברח מביתו עם אחיו הגדול וחברו לכיוון ברית המעצות.
בדרכם אחיו הגדול נהרג וחברו נאבד.
“סבאל’ה ישראל” הגיע עד הרי אורל שבמרכז רוסיה.
הוא עבד באחד ממפעלי הנשק עד סוף המלחמה
ורק ב-1945 חזר לפולין.
בהיותו בן 20, לא הצליח למצא את עקבות משפחתו. כל המשפחה נספתה, ואין אפילו קבר.
ב-1948 הוא במסע החדש- צ’כוסלובקיה/ אוסטריה/ גרמניה/ איטליה/ פלסטינה.
40 שנים הוא עבד בחברת הטלפונים “בזק”.
כיום הוא גר עם אשתו ב”עד 120″ הוד השרון.
הוא מגדל את שני נכדיו בגלל שהוריהם נפטרו ממחלה קשה.

***

“סבתא רחל מספרת” (27/10/09)
אני פוגשת חברה במסדרון
“איך אני שמחה! אני פשוט מאושרת” אומרת החברה.
“למה?” שאלתי
עונה לי החברה: “חשבתי שאת זאת שנפטרת אתמול”.

“סיפורונים” (4/12/09)
אני לגברת: “אל תשכחי להביא לעוד שבוע עבודות לתערוכה”
הגברת אליי: “אם אני אחייה עד אז, אביא.”
אני: “את יודעת מה, אולי תביאי עכשיו?”

***

“על אנשים” (11/12/09)
הנה יעקב (יאנק פרידמן) איש העץ שלי.
ב-1943 כשהוא היה בן 17 נכנס לאושוויץ
- “אני פגשתי שם הרבה אנשים מאוד רעים ומאוד טובים
והיה לי הרבה מאוד מזל.
לדוגמא רופא המחנה, פולני, ד”ר קובץ’
שלח אותי לרנטגן למחנה הסמוך
עם דלקת שן.
למרות שכל יום עבדו המשרפות ונשרפו אנשים בריאים”
הוא מתפלא.
והנה משה מונק אברמוביץ’
מגלף את בת שבע של רמברנט.
כשבאושוויץ עשו לו קעקוע על היד עם מספר סידורי
1429596.
אז בטעות לא קיעקעו נקודה אחת
ואז הספרה 9 נהייתה דומה
לספרה 7
ובגלל זה גם לו היה מזל והוא לא נכנס למשרפות
למרות שהוא היה צריך”.
ועכשיו, שניהם- מונק ויאנק, גרים ב”עד 120″
בראשון לציון ופעם בשבוע באים אליי לעשות תבליטים מעץ
“איזה מספר יש לך, יאנק?” שואל מונק.
“128 אלף” עונה יאנק.
“דומה היה אצל אבא שלי ” עונה מונק.