לכתוב על חייך זאת תמיד משימה קשה.
עוד פעם לחוות את העבר, אשר ספג כל כך הרבה צער, מצד אחד, ועניין, מצד שני.
חיי התחילו בזמן המלחמה. בשנת 1941, כאשר אני הייתי בן תשע, משפחתי עברה מעיר פרוומייסק לטשקנט. באשר אליי, לא הייתי מרגיש את הסבל של הוריי ושל הילדים שהיו בני גילי. רק תמיד הייתי רעב…
ב- 1943 התחלתי ללמוד בחוג לציור. מורי היה אלכסנדר ניקולייביץ’ וולקוב. זה היה אמן נהדר. באותה תקופה המון אמנים עברו לגור במקומות רחוקים מהמרכז.
זוכר אני את התערוכות הנפלאות של אמנים גדולים, כמו וולקוב, קאראחן, רוז’דסטבנסקי, אופימצב, ניקולייב (אוסטא מומין) ואמנים רבים אחרים של האסכולה הרוסית.
החל משנת 1947 עבדתי בסדנה לאמנות. הייתי מכין את הצבעים, מתקין את הכנווסים. למדתי את המקצוע. ולכל מה שלמדתי מצאתי שימוש בהמשך.
בשנת 1949 התקבלתי למכללה לאומנות חזותית בעיר טשקנט, הנושאת את שמו של פ.פ. בנקוב, האמן הידוע מסמרקנד.
ב- 1952 התגייסתי לצבא. שירתתי בחיל אוויר במשך כ-4 שנים. לאחר השחרור המשכתי את הלימודים במכללה לאומנות חזותית. סיימתי את הלימודים במכללה ב- 1955, ולאחר מכן התחלתי ללמוד במכון התיאטרון לאומנות חזותית. לאחר שסיימתי את הלימודים במכון, אני ואשתי עברנו לגור בעיר קוייבשב(סמרה). אשתי הייתה סולנית בתיאטרון האופרה של קוייבשב.
גרתי בסמרה כ-23 שנים. השתתפתי בהמון תערוכות: מחוזיות, כלל-ארציות (2) ותערוכות בחו”ל.
ב-1975 התקבלתי לאיגוד האמנים של ברית המועצות. בשנת 1990 עליתי לארץ. מאז היו לי המון תערוכות בארץ ובחו”ל. מתגורר בירושלים.
ביחס לאמונה בגלגולים הייתי סקפטי במשך זמן רב. אולם כאשר באתי לירושלים, הרגשתי כי בגלגול זה הגעתי למקום הנכון, שעליו תמיד חלמתי. זה היה גם חלומם של אבותי. הסטודיו שלי נמצא בסמוך למאה שערים. כשאני חש צורך ברשומים חדשים אני נכנס לעולם זה של החרדים, ולבבי נרגש בכל פעם כשאני שומע אותם מדברים באידיש. זה מזכיר לי את הילדות שלי בעיירה פרוומייסק באוקראינה, שבה היו מתגוררים הסנדלרים, התופרים והעגלונים.
הרחובות הצרים של מאה שערים. היהודים הדתיים, הממהרים לישיבה כדי ללמוד, להתפלל, לנהל שיח עם אלוהים. בכל מקום שומעים את קולות הילדים. היופי של הבניינים הבנויים מאבן, הסגנון של החליפות, המראה המיוחד של הדמויות המסתובבות ברחובות. כל זה הופך עבורי לחומר ליצירה.
בארץ יש לי המון חברים בחוג האמנים והסופרים. אני גאה להיות חברו של גריגורי קנוביץ’, הסופר הידוע והנפלא. והכי חשוב – יש לי את רעייתי סלבה. היא נותנת לי השראה. אילו לא הייתה לידי, לא בטוח כי הייתי מסוגל לצייר.
אני מנסה לתפוס את רוחה של ירושלים ושל התקופה שבה אני חי.