בעיר אודסה, בתחנה השש עשרה “בולשוי פונטאן”, הייתה דאצ’ה (בית קיט). היא נבנתה בשנת 1928 ע”י סבא רבא שלי וחבריו היהודים, שעבדו עמו במפעל הקונדיטוריה ע”ש רוזה לוכסמבורג. לדאצ’ה קראו ‘ע”ש הראשון במאי’.

ברחובות אודסה באותם ימים דיברו יידיש או ברוסית עם מבטא כבד. סבתא רבא שלי הייתה קונה תרנגולת חיה בשוק ואז הייתה לוקחת אותה לשוייחט. כשהיו שורפים את נוצות העופות על תנור הקרוסין, הסרחון השתלט על כל החצר. מתחת לחלון שלה היה מסתובב תקופה מסוימת קוף אמיתי, קשור בחוט, שהביא עמו השכן – מלח. בתוך הבית עמדה לה כבר טלוויזיה עם עדשה ענקית לפניה, מלאה במים, להגדלת המסך.

החל משנת 66′ הייתי מבלה בדאצ’ה כל קיץ, ולא התנסיתי בחוויה של כל ילד סובייטי תקין – מחנה הקיץ. בסתיו היו לוקחים אותי בחזרה לעיר, שמי הנהר שלה היו תמיד עכורים ואף בית מלפני המלחמה לא שרד. העיר נבנתה מחדש, עם שדרות רחבות היקף ואנדרטות רבות. תמיד חלמתי לצאת משם! בימים הארוכים של החורף הייתי ניזון מזיכרונות הדאצ’ה, ובאביב הייתי כבר סופר את הימים שנותרו עד לנסיעה.

הדאצ’ה הייתה באמת יוצאת מהכלל. עצי שיטה שהגיעו לגובה של ארבע קומות, כיסו את כל השטח מפני השמש החמה – כך שקרני השמש הפכו לתבנית מורכבת על גבי האספלט, קירות הבתים, גופי ופני האנשים. ניסיתי לצייר את כתמי האור המיוחדים הללו מאז גיל שתים עשרה, וזה נותר כמין רעיון מקובע לשנים רבות…

ניתן היה לראות את הים מחלון המטבח, ומה שהפריד בינם הייתה מסעדת “חוף הזהב”, שקועה בגפן לא מטופח. מפרצי מים קטנים נוצרו בין הסלעים. המים הרדודים, גרגירי החול, אצות, מיני חיים – עקרבים, סרטנים, דגי רקק – עוד רושם חזק שהשאיר חותם לכל החיים. עד היום אני יכול לבהות במים במשך שעות ארוכות, בפרט אם ניתן לראות את קרקעית הים דרך כתמי השמש שעל המים (האם יש לזה קשר להיותי מזל דלי?).

לאחרונה הזדמן לי “לטייל” דרך Google Earth ומצאתי תמונות של המקום ההוא. כל החוף נראה עכשיו כמו חוף הים בתל אביב.

אם אמשיך למנות את צבר החוויות שבלעדיהן היה כנראה לאוניד ז. אחר, ובכדי להבין מה אני עושה עד היום וכיצד, חייבים להזכיר את השטיח שהיה תלוי בדירת סבי בוולגוגראד. היה זה שטיח רגיל למדי, אך גדול מאוד. הייתה לו תבנית מורכבת של צורות ופרחים, הוא היה מזכיר לי מפה של אי מסתורי, המכוסה ביער טרופי סבוך. נאלצתי לבלות שעתיים בכל אחה”צ על השפה שמתחת לשטיח, גם אם לא הייתי מסוגל להירדם. הייתי מתבונן בו בריכוז מהופנט כמעט. אחרי זמן מה של התבוננות שכזאת, השטיח היה מקבל מימד שלישי. הפרחים שעליו הפכו ליצורים מוזרים, כל אחד עם האופי שלו, זה היה פלא של ממש! במיוחד מצא חן בעיניי שאותו הפרח או הצורה היה יכול להידמות ליצורים שונים, אך לעולם לא בו-זמנית. אני אוהב משחקים מעין אלו עד היום.