» אמנים » אמנים » מיכאל יחאילביץ » מיתוסים ובבואות (ו. צ’ייקובסקיה)

מיכאל יחאילביץ


מיתוסים ובבואות (ו. צ’ייקובסקיה)

בגלרייה סובקום מוצגת כעת התערוכה “כעבור 40 שנה”, פרי יצירתו של האמן הרוסי-ישראלי מיכאל יחילביץ’. הפרויקט הזה קונספטואלי באמת ובתמים, ומעבר לכך, הוא מהווה יותר ממחשבה פשוטה בלבד, יותר ממחשבה שאוירה בחפצים ואוכלסה ב”אובייקטים”. לא, למעשה, עומדת מאחורי תערוכה זו החלטה עיצובית-פלסטית, פרדוכסלית בשל טבעה הבלתי צפוי. החלטה שמאחדת בכוחה את עבודותיו של ילד הפלא מישה (נכדו של האמן מאיר אקסלרוד) ואת עבודות האמן הבשל – מיכאל יחילביץ’ – לכדי שלמות חדשה.

בילדותו האמן התגורר במוסקבה, ואילו בבגרותו – עלה לישראל. היה זה בשנת 1990. אם כן, התערוכה העומדת לפנינו מאחדת את שתי תקופות היצירה האלה ואת הפער בן 40 השנה ביניהן!

לא כל אדם יעז להתבונן בתהום הפעורה הזאת. לא כל אחד יחליט לנסות את עצמו בניסיון מסוכן כל כך. מה יקרה אם אותה בהירות ילדותית וחסרת דאגות, ספונטנית ככל שתהיה, וחופש הביטוי, המגלה רגשות, נעלמו כלא היו? ייתכן שאותו אדם יגלה בבגרותו שאין לו כל קשר עם עצמו, כלומר: עם הילד שהיה אז?

מיכאל יחילביץ’ מצא במקרה במוסקבה תיקייה ובה ציוריו מימי ילדותו. הוא החליט לעמת את שני המיתוסים: המיתוס רב ההוד שנוצר בילדות; והמיתוס המחוכם, הטרגי והאירוני שמאפיין אותו בהווה. בשני המקרים, אפשר לראות שמדובר בהכללות פואטיות המעידות לא על חיי האמן לבדם, אלא גם על חייו של כל אחד מאיתנו. כולנו חווינו את טעם הילדות וכולנו נוגעים בילדות שלנו (ולעיתים לא נוגעים בה, וזה בהחלט ראוי לציון) בעודנו ממשיכים לגעת בבגרותנו בנושאים שהעסיקו אותנו אז, ולעיתים מתנתקים מהם. יחילביץ’ מעדיף להמשיך לעסוק בהם, לתת להם משמעות חדשה ולהביא אותם לעיני הצופה בהקשר חדש.

הילד, לשיטתו של שפינוזה, דומה למטורף שהרי הוא בוכה או צוחק ולא עושה דבר מלבד זאת. יחד עם זאת, הילד מבין מעט. הפילוסוף, בניגוד לכך, שואף להבנה. ההעדפה להתייחס דווקא לילד החלה עוד בתקופתם של האמנים הרומנטיים: היינה הצהיר כי עם צמיחת הגוף הנפש הולכת ומתכווצת.

הפרויקט של מ. יחילביץ’ מכיל בתוכו שני “מיתוסים” – המיתוס הילדותי והמיתוס המבוגר. שני המיתוסים אינם עומדים זה כנגד זה, אלא דווקא הקשרים וההבדלים ביניהם נבדקים. האמן מחפש את מה שהופסד ואת מה שהתקבל. נדמה לי שזה נעשה בצורה מבריקה!

האמן המבוגר אוחז בלהט בנושאים ה”אקזיסטנציאליים”. הוא מישש אחריהם על פי חוש כשהיה ילד ובנה מהם ציורי גואש בהירים, מלאי שמש חסרת-דאגות. היו אלה עונות השנה, המחלה והבריאות, ההוויה של הטבע וההוויה האנושית, העיר כחלום בחיים המחודשים והיחסים בין שני אנשים. לאחר התצריף הזה, אשר מורכב מעבודותיו של האמן המבוגר ומעבודותיו של האמן-הילד, נוצרות עבודות שאוחדו בזיכרון האמן. הן מחברות יחד את הזמן הנשפך כמו חול. אלה צמדים, טריפטיכונים, ופוליפטיכים הלקוחים מזיכרונו.

האופן בו הילד חש את חייו נראה בבירור בטטרפטיכים “סתיו” ו”חורף”. התחושה הזאת עולה, ככל הנראה, מן התמונה בפינה השמאלית התחתונה.

הקיץ המופלא חוגג את שמחתו; וכאשר הוא מצויר בדמותם של אנשים זעירים שצועדים בשורות, בשמחה המחופה ברקע העצים, על סוגיהם השונים והמשונים ועל שלל הצבעים כולם – רכסי הרים יוצאים מתוכו ונעלמים אל האינסוף המואר. החורף שקוף. שקיפותו ניגודית ולבנה-חלבית, עשויה שכבות של צבע גואש ומרושתת גזעים שחורים. דמויות קטנות שנמצאות בתחתית היצירה מוסיפות לחורף הזה ביתיות ונוחות. מעניין להבחין בכך שהילד יצר קומפוזיציה “פנורמית”. הילד מתבונן מרחוק, ממקום החדור בתחושת פואטיות חגיגית ובהתמזגות רגשית עם העולם.

שלושת חלקי היצירה ה”מבוגרים” ממשיכים את הנושא ומפתחים אותו. ביצירה “קיץ” מופיע רקיע סוער, דינמי ומעוצב במשיכות מכחול דינמיות. הגוונים ניגודיים וצובעים את הרקיע, ואת השמש שהסתתרה עד חציה מאחורי עננה, בשחור-וורוד-צהוב. השמיים הדאוגים והמעוננים, ובהם גם לבנה מסתתרת, מופיעים גם ב”המשך” המבוגר של היצירה “חורף”. בחלקי היצירה שמתארים את הנעשה מעל לקרקע, גם ב”קיץ” וגם ב”חורף”, ניתן לשמוע את הדיאלוג המתוח והסוער בין העצים לחלל התמונה. הצבעים ניגודיים יותר בעוד החפצים מטילים צל לפתע, כדי להציב לפני הצופה עולם דרמטי יותר ומלא חידות.

הייתי אומרת שהאמן המבוגר הצליח לסבך את הנושא “הטבעי” הן רגשית והן ויזואלית. הנושא, שהחל אצל האמן-הילד, נמלא לא רק בחוסר נחת ובעצבות אלא גם בדינמיות, במתח, בייחודיות צבעונית וקומפוזיציונית ובקומפוזיציות ילדותיות. האוברטונים ה”קוסמיים” שמופיעים כתוצאה מכך – נראים כמבט אל העתיד. החלל הציורי מועשר בזמן החי וה”זורם”.

מוטיב הבבואות חוזר ועולה תוך התבוננות בתערוכה. הצופה רואה לפניו מעין מטפורה לפעולת הזיכרון המעלה באוב את העבר, מחייה אותו ומקשרת בין הזמנים. אם להתבונן בצמד “הרופא”, ניתן לראות זאת בבירור – גיבור הציור המבוגר הוזה את ילדותו. האמן המבוגר מתאר את עצמו באופן ילדותי מאוד. פני האמן נחים על הספה, הוא חולה ומצויר רק ב”נקודות” וב”ווים קטנים” ומעוקלים. בכל זאת, ברור לחלוטין כי הגיבור החולה מהרהר, ובידו המורמת הוא אוחז גלולה. בידו האחרת יש משקה. האם עליו לשתות או לא לשתות? הרי פעם היה רופא שעשה ניסים, המאחה והאביר. דמות הרופא, בבואה שבאה מן הזיכרון, נמצאת בצד ימין של התמונה. זהו ייצוג כמעט אלוהי. לבושו של הרופא לבן כשלג ואינו צמוד לגופו, זקנו אדום כאש, שיערו אדמוני והוא אוחז את סם החיים בידו היציבה. אין ספק בכך שהרופא הזה והסם שלו יצילו את האדם מכל המחלות. ההתנגשות בין נקודות המבט לא מציבה דעה אחת מעל לשנייה, הרי ה”אמונה” הילדותית עוזרת לחיות את החיים גם בגיל מבוגר יותר. לעיתים, נקודת המבט הילדותית עומדת למבחן ועוברת “תיקונים” משמעותיים. ניתן להבחין בתיקונים מאותו הסוג גם בטטרפטיכון בשם “קרב ימי”. מישה הקטן (שיהפוך למיכאל בבגרותו) חי בברית המועצות. לא נתנו לאיש “להשתחרר” משם. הוא חלם על ארץ מיושבת. הוא רצה להגיע עד אליה בדרך פלאית, חמוש במטוסים ובספינות של הסובייטים. בצדה השמאלי של תמונת הקרב מופיע כלי שיט לא גדול שמתקדם במהירות. כלי השיט המוזר הזה מוציא מארובתו תמרות עשן שחור-סגול ותופס מקום זהה לפחות לשלושה חלקים “מבוגרים” באותה יצירה. לא, לא קל כל כך להיות במעבר ה”גיאוגרפי” הזה, ויש בו גם דאגות! משאלות הלב הפלאיות מזמן הילדות בהירות יותר מן המציאות העגומה.

בכל זאת, המטפורה המרכזית בתערוכה היא מטפורת הבבואה. היא מסמלת את הקשר בין העבר לעתיד, את זיכרונותיו של האמן המבוגר שהביא עימו מילדותו ואת הרפלקסים הילדותיים שלו בחייו הבוגרים. חלק מן העבודות, אשר נחשבות בעיני לטובות מכולן, מציירות את המטפורה בבירור רב. ניתן לתפוש זאת באופן “גס”, על ידי ה”ראייה” בלבד. ניתן לראות את המטפורה בבירור בצמדים “אגם” ו”עיר”.

האמן משחק בבבואות בכושר המצאה גדול מאוד, והוא מציב את שני חלקי הצמד אחד מתחת לשני, משל היו קלפי משחק. “אגם” מורכב מעבודה של האמן-הילד: על רקע מוזהב בולטים כמה קווים מעוקמים אשר יוצרים בתים זעירים וחומים, עצים, פינות אסם ושרקן (יכול להיות שזו גם חיה מסוג אחר לגמרי). כל משק החי המצחיק המתואר שם משתקף כבבואת ראי באגם ה”מבוגר” (קרא את מה שיש בזיכרונך). אותו הדבר עצמו נמצא שם למטה, כשהוא עומד הפוך – על הראש. קווי המתאר של החפצים לא מעוקלים, אלא נמזגים ברוך אחד אל תוך השני. תמונת הראי ההפוכה צפה במגוון צבעוני וורוד, עם רמזים של לילך. הילד מופיע מיד. הוא צף על המים בתוך גלגל הצלה אדום. זה דימוי ויזואלי שלקוח מן הילדות, עם “גרסאות” מבוגרות שצורפו אליו. הגרסאות הנוספות מעדנות את המגושם והמצחיק שבילדות, ומוסיפות לאמנות את העידון הבוגר שחסר בקשקוש רב המבע של הילד.

ביצירתו “עיר”, האמן בחר להפוך את הזמנים. נראה שצדו העליון של הצמד הוא העיר ה”מבוגרת”. הצד העליון מחושב ומאורגן היטב, בתיו בעלי גבולות ברורים והצבע נותר בתחום קווי המתאר של מגדליו. הנוף הנשקף מן העיר היא נוף המשקיף למפרץ שמכיל שלוש סירות, צמודות זו לזו. העיר הזאת היא עניין בר קיימא. נתון שלא ישתנה עוד אף פעם. זהו המחסה האהוב, ועם זאת – “הכלא”, באופן מסוים. הילד תיאר לעצמו את עיר חלומותיו בדרך שונה לגמרי. אותו חלום בדבר העיר ליד הים עולה ובא בבבואה שמתחת לעיר ה”מבוגרת”. למטה יש מגדלים ובתים עקומי מותניים וסגלגלים, נפלאים בזכות צורתם. המפרצון בצבע הלילך מוביל לארצות רחוקות מן האגדות. האמן שילב שני דימויים של עיר. ניתן לראות באומנות של המבוגר גם את חוסר היכולת הילדותי והספונטני האוחז בצופה. החכמה הבוגרת, הכוח הטבעי של הילד, חוש המידה של האדם המבוגר וחוסר הגבולות הילדותי משתלבים היטב.

פן נוסף בסדרת ה”בבואות” הוא דיוקנאות עצמיים של האמן: הם משונים ויש להם אווירת “קרנבל” מורגשת מאוד בזמן הילדות, ואילו בבגרות הם הופכים מעט אירוניים. ניתן לראות זאת כמעט מיד לאחר התבוננות בטריפטיכון: “שלום לך, אדון יחילביץ’!”

שני רעים, ילדים העוסקים בעבודתם של ילדים, נראים בתמונה ובה האמן דימה את עצמו לעץ. ראשו חתום בעטרת עלים שדומה לצמרת, ובכל אופן, משמאל – על רקע הקיר הוורוד – יש שתי דמויות קטנות שדומות לאנשים מעוגלים וזקנים. האנשים מטילים צל. הצללים כאן! זה מקומן של הדאגות מעולם המבוגרים. האירוניה ברורה (זה מה שקרה לנו!) – אבל זה רק צד אחד במגוון האוברטונים אשר מרכיבים את משחק הבבואות. יצירה יכולה להטות את המחשבה גם לכיוונים אחרים – ניתן להתבונן דרכה על העבר התרבותי של האנושות, ולשנות את יצירתו המפורסמת של קורבה. שני הזוגות – הילדים וה”גברים” הבוגרים מכוסים במה שדומה לציור נוף “קוסמי”. הנוף מכיל בתים לבנים מסתוריים ושמיים באפור רגוע ולהבות של אדום. הצבעים ממעל רומזים על הסבל ועל התשוקה.

הכול התערבב, נקלע והסתבך בתוך עצמו – הבבואות השתקפו במקביל בילדות ובבגרות. התקוות המוקדמות, עליהן אפשר עדיין להתרפק, נמזגו באכזבות המאוחרות והמרות. התמימות שהיתה נאחזה בתחכום העכשווי, ואילו הספונטניות שבכישרונו של הילד נותרה ביכולת האמנותית המעודנת של המבוגר.

המסקנות מביאות עמן שמחה. נראה שיש גם הפסדים בדרך, אך הם מלווים בגילויים, ואילו הכול הופך יחד למה שנקרא בשם –  חיים.

ורה צ’ייקובסקיה
“תרבות”, 6.05.10, מוסקבה

Сайт оптимально работает в: Internet Explorer 8.0, Mozilla Firefox 3.6, Google Chrome, Safari 4.0. Если у вас старая версия браузера, вы можете скачать новую на сайте производителя бесплатно.