טבעה של אמנות להיעלם
ולהפוך לכל דבר אשר תחפוץ…
א.בוקשטיין

החיפוש שלי אחר הדימוי הוא במהותו שילוב בין כל מה שמוכר וידוע כחלק מעולם החפצים ובו בזמן גם מופשט עד לרמה של סמל. כאשר הדימוי הויזואלי מקבל צורה מוצקה, המציאות עצמה נעשית חלק מההקשר המופשט העל זמני.
דימוי של העיר המושלמת – חלל מוצף אור, שבו רציתי להישאר לתמיד – הופיע מזמן, עוד באודסה.
כך נוצרה סדרת הרישומים ” ראיתי עיר”. זיהיתי את הדימוי כאשר ראיתי לראשונה את ירושלים – עיר מורכבת, רבת רבדים, מתוחה ובכל זאת בעלת אותה תאורה, הלקוחה כאילו מחלום מוזר…
העסיקו אותי יחסי גומלין בין האור והאבן – כדיאלוג מתמיד בין הרוח והחומר. הצבע הפך להיות כמעט מונוכרומטי: האור החיה את האבן, חשף את טבעה האמיתי, האבן מצידה אפשרה לאור להיות נוכח.

העבודה עם מרקם בתיאורי הנוף ריתקה אותי. מדובר כאן על עצם טבעה של האדמה עצמה, על המאבק בין היסודות הראשוניים שנבראו מרוח אלוהית. הצורות אשר בלטו עוד יותר הודות לריבוי הופעתן ראיתי ארכיטיפים של הדימויים: גוף האדמה, עצמות האבן, הגבעות המיתמרות אל על.
הצבע עניין אותי כי דרכו יכולתי לחשוף את נקודת ההתחלה וזה דרש ממני גישה רדיקלית יותר.
הציור עבורי איננו תהליך מחשבתי גרידא , הוא תלוי במצב נפשי, בדחף פתאומי. הצורות, הדמויות, הצבע נוצרים בתוכי ורק לאחר מכן יוצרים דיאלוג עם המציאות , ממלאים חלל פנימי ומעוררים שינוי.
החופש יכול להיתפס כמשהו מחדש ומחיה (כלומר, כמסיר קליפות מלאכותיות), אך גם בהיבטו ההרסני, והתוקפני. האמנות איננה נטולה מטען רוחני וככזאת היא מהווה זרז כביר: האמן איננו רק רואה את המציאות , הוא משנה אותה, כאילו בדיעבד, יוצר אותה מתוך שילוב של מיתוס ויום יום, מחיבור בין עבר ועתיד.
למעשה, העיסוק שלי באמנות הוא הדרך שלי לתקשר עם המציאות, ניסיון ליטול חלק במתרחש בהווה, הרהור, משחק, מדיטציה.
היצירה איננה צפויה, היא כמו חיפוש אחר חתול שחור בחדר החשוך. אך בחדר הזה יש תמיד כמה “חתולים”. לכן תמיד עומדת בפני האמן האפשרות לבחור.