מעולם לא נתקלתי בדבר שכזה: אני שואל את באסין על באסין, ובאסין עונה לי על אוסיפ סידלין. סידלין היה המורה. רב-אמן יהודי מהעיר ריבינסק, שנפטר מהתקף לב ב-1972, לא בטרם שרף כמעט את כל ציוריו. נותרו כעשרה בלבד, מהם שלולשה פה בדירה במעלה רחוב בן-יהודה.

באסין מדבר על סידלין בדבקות של תלמיד לרבו ובמסירות של ידיד ואפילו קרוב משפחה. הוא מראה לי צילומים של יצירות סידלין ואני רואה נטורליזם כבד, חשוך, טראגי, וציור גולגולת. רק אחר-כך, אני שומע כי היו לסידלין בעיות ראיה חמורות, מחמת מחלת הלב. חמש-עשרה שנה למד אצלו באסין בארמון האמנויות בלנינגראד, עד 1972, עד מותו. אח”כ החליפו כמורה. “את הטוב שבי קיבלתי ממנו”, אומר באסין ספק ברוסית ספק בעברית, “את הצבע החזק שלו, המונומנטאלי, הכהה מאד”. וכשהוא מוציא לי שתי תמונות שמן של סידלין, עם אגרטל פרחים מופשט בירקרק לאו דוקא כהה, הוא מדגיש, שאלה הן התמונות שסידלין לא הספיק לסיימן כשנקטף.

אני מתחיל למקם את באסין, וכךלהוציא את צערי אט אט מהסיפור. להבין את באסין זה להבין קודם את סידלין. שיעור ראשון בסדרת השיעורים שאני עובר כאן היום. כי, הקשר סידלין-באסין מעביר אותנו דרך הציור הספרדי, שהוא השיעור הנוסף בסדרת שיעורי באסין: “מסידלין שמעתי רבות על ספרד – על ולאסקז, על לגוייה”. החומים של הספרדים זה כבר סיפור אחר, אני מזכיר לעצמי: זהו ראליזם של קתוליות מסויימת מאד, המבקשת במאה ה-17 אחרת פשטות וענווה, להבדיל מהציור הקאתולי של הבארוק האיטלקי. זהו חום כהה הצומח בין צללי האמונה הנוצרית לבין העניים שיירשו את הארץ. להצמד לחום הכהה הזה, הספרדי, פרושו להצמד לשני הקטבים הללו של קודש וחול. אולי זה מסביר את השיעורים הבאים שאלמד בחדרו של באסין. בינתיים, כל זה אינו מסתדר לי עם מאטיס, כלומר עם המאטיסיות החריפה של הרישום הבאסיני השחור. והרי לי לקח נוסף בתורת הביקורת: לא כל המאטיסי הוא המאטיס. “מאטיס? לא. לרוסיה יש את אנדריי רובלוב, מהמאה ה-15. מאטיס אמר פעם לצעירים הרוסיים שביקשו ללמוד במחיצתו: ‘אני הוא זה שצריך לנסוע לרוסיה, כדי ללמוד אומנות מציוריו של רובלוב’… רובלוב הוא זה שהשפיע עלי, לא מאטיס. חברים שלי ברוסיה נהגו ללגלג, אמרו שנולדתי מתוך הברך של רובלוב. פעם השתמשתי הרבה בצבע ירוק דחוס, כהה, סגור, קרוב לחום. את הירוק הזה קיבלתי מצבע הבגדים שבציורי רובלוב…”

אם כך, לא עוד מאטיס. המסע התרבותי עובר לא רק בספרד, אלא גם ברוסיה (אלא מה?). מאטיס היה אשליה נוספת במסכת אשליות-באסין, כלומר – אשליות הביקורת. אנחנו כותבים ביקורות על עצמינו. אנו נואים עמנו את שקינו ומרוקנים אותם על יצירות האמנות הנקרות על דרכינו. לאט לך, עפרת, אני מייעץ לעצמי.

משניצלנו ממכשלת מאטיס, הדברים דוקא נסתדרים היטב. הספרדיות הקאתולית משתלבת חזק בביזאנטיניות המודגשת של ציורי רובלוב. אך, לאן מובילים כל נתיבי הקודש הללו בנוף נשמתו היהודיה של אנטולי באסין? עתה, אני לומד על תפיסתו של באסין את האמנות כבריאה וכגאולה מן החושך על פני תהום. מסתבר, שכתב מאמר בנושא זה ( עכשיו אני נזכר שגם אנוכי כתבתי על זה מאמר ב”משא”, לפני כתריסר שנים).

באסין: היוולדות האמנות, כהולדת ההכרה האנושיתאו השפה האנושית, היא הולדת הסדר מתוך התוהו ובוהו. הבריאה התנ”כית והבריאה האמנותית דומות. שתי שפות שונות ותו לא. אומר באסין. כך הוא פוגש את אלוקיו. לנו שפת התפילה, לו שפת הציור. נקודת המוצא – החושך, התוהו. בראשית ברא אלוקים את התוהו ובוהו. מכאן, ורק מכאן, תצמח היצירה. מן השחור יעלו הבהובי האור. שכבה על שכבה. ביתר דיוק, שכבה ראשונה תהא המפגש הראשוני עם החיים: באסין יצייר את הדיוקן, את הטבע הדומם, הוא ייצג את המציאות. בשכבה השנייה הוא יסוג אל התוהו ובוהו. הוא חייב ללכלך ולהחשיך את הבד כדי להתחיל להאירו. לפני ה”יהי אור!” חייב הקל לצוות – “יהי חושך!”. כאן “ממית” הצייר את החיים מהשכבה הקודמת. רק לאחר מכן,בשכבה השלישלית, יעלה הסדר החדש, האור החדש. עתה, להבדיל מהשכבה הראשונה, זהו סדר של ציור, ליריקה של ציור, אור של ציור. כן, האור בוקע מתוך הציור, ולא מתוך החיים. עניין מהותי להבנת ציוריו של באסין.

ואני עוד חשבתי שהוא מחשיך. לא, הוא מאיר. נכון, הוא מצייר תמיד בתוך הסטודיו, לעולם לא בחוץ. אך, תמיד לאור השמש המאירה מבחוץ. רק בבקרים. חייב לסיים את מלאכת הציור עד השעה 14:00. רעייתו מעידה עליו שהוא רחוק מדפרסיביות. ואני לעצמי: מישהו רחוק מדפרסיביות? וקרבות נגד התוהו ובוהו, כלום אינם אומרים משהו מהחרדה ההיא מפני הצללים והכאוס? ומהו צורך בסדר, בשפה ובהכרה אם לא צורך במגע עם עולם והרצון לצאת מכלא הבדידות? אך, הנה, דוקא בתקופותיו השלוות והמאושרות יותר הוא מרבה לצייר, ממשיכה להעיד אשת האמן. ואני לעצמי: של מי איפוא, הדיפרסייה, שלי או של באסין? ובכל זאת, משהו בי ממשיך לדבוק בעקרון, שאם אמן אימץ לעצמו את הכהות, הרי שמשהו בו נמשך אל הכהות, משהו מאפילה פנימית. הנה כי כן, אם באסין מראה לי ציור שמן משנת 1960 – ציור דמות עם אנטומיה מופשטת כלשהי, עשירה בגווני אוקר וחום כהה – אני יודע שהוא כבר עשרות בשנים (מתוך 48 שנות חייו) טובל באפילה. סידלין, ספרד, תוהו ובוהו – באסין

בחר בצל, הצל בחר בבאסין.הוא, כמובן, מעדיף שלא לגעת בזאת, וודאי שלא בשיחה עמי. הוא ידבר על שלימות התמונה, שמולידה את האור, ועל חושך-אור כעל סוגיות של לא-אמנות לעומת אמנות. כאילו הצבעים הכהים הם רק תואנה אמנותית ליצירה. לא מצבי רוח אלא מחקר אור: “אני מבקש לעשות דבר-מה בלוגיקה אחת. לוגיקה של שחורים היא לוגיקה אחת. לוגיקה של בהירים היא לוגיקה אחרת. אני מעוניין בלוגיקה של אור. צבעים כהים מקילים על לוגיקת האור”. ואני לעצמי: אור אינו מצב רוח? גוונים אינם רגש? מהו צבע תת-ההכרה?

מקטע ממאמר של גדעון עפרת אשר פורסם ב”כל העיר” באוקטובר 1984.